יום הזכרון
ב-8 בבוקר ישבתי ליד החברות שלי, ושמתי כומתה על הראש כשהורידו את הדגל לחצי התורן. אח"כ הם הקריאו כמה קטעים, אבל לא ממש הייתי שם...המחשבות שלי היו איתו. פעם הוא ישב שם גם...בתור בוגר, חייל. שנה אחרי שהוא סיים. שנה אח"כ הוא כבר לא בא...שנה אח"כ כבר הקריאו את השם שלו. ואני לא יכולה שלא לחשוב....גם שנה הבאה הרשימה תתארך? ושנה הבאה....אולי זה יהיה כבר מישהו שאני מכירה?! ואני לא יכולה לחשוב על זה, שאותם ילדים שלמדו איתי וביחד שגענו את המורים, ביחד סיימנו י"ב....עכשיו הם, וגם אני...כבר חיילים. ומה אם יום אחד אני אשמע ברדיו את השם של אחד מהם? אח"כ הם מקריאים את השמות...ואני כבר יודעת מתי יבוא השם שלו. אני רק לא יודעת כמה כבר יהיו אחריו. פעם לא היו הרבה. עכשיו כבר יש. את האחרון לא הכרתי, הוא נהרג לפני קצת יותר מחצי שנה. אבל אח שלו למד איתי בשכבה. כשהם מגיעים לשם שלו יש לי דמעות בעיניים, אבל אני לא בוכה...והם אומרים רק את השם, הדרגה והגיל. בן 19 במותו...אני בת 19 בחיי...והוא, במותו...והוא עדיין אחי הגדול. אח"כ הם שרים...נדמה לי כבר שכל שנה שרים את "אחי הצעיר יהודה". כאילו שהם יודעים שזה השיר ששובר אותי. ואם הוא לא היה מת, אולי גם אני יכולתי לעמוד ולשיר היום באיזה טקס, ולחשוב רק על השיר והמילים, ולא עליו. מאז שהוא נהרג אני לא משתתפת בטקס יום הזכרון. מאז שהוא נהרג, אני שונאת את הטקסים האלה. בתקווה שוב צריך לשים כומתה. חברה שלי עומדת עם הנשק ב"דגל", ולי זה נראה מוזר, שפתאום כל הטקסים הצבאיים האלה מוכרים לי כל כך. והפעם מהצד השני. בטקס סיום קורס שלי אני בכיתי, כולנו בכינו כשקיבלנו את השרוכים. בטקסים הצבאיים לזכרם אני לא בוכה. אח"כ הלכתי להר הרצל...וכל המשפחה שם, והולכים לקבר שלו. ויש כל כך הרבה אנשים. ואני מרגישה שמחניק לי ואני צריכה אוויר. ואין לאן לברוח, וזה כל כך אמיתי, שאנחנו באים לשם כל שנה. זאת כבר שגרה, שגרה של יום הזכרון. חייל של חברה שלי התאבד, ועוד מעט יקברו אותו. ואני חושבת עליה, שזאת ההלוויה הצבאית הראשונה שלה...והם יעמדו שם בבית העלמין הצבאי ויקברו אותו, הם יירו באוויר, אותו סוג של כדורים שהוא ירה בעצמו. ופתאום זה בלתי נסבל, כל הכאב הזה. כשקברנו אותו אני נשבעתי שאני לא אלך עוד להלוויה צבאית. באמת לא הלכתי לאף הלוויה מאז. היו מאז עוד הלוויות...אבל אני לא הלכתי. ואני חושבת גם עליהם היום. חבר של חבר שלי לשעבר נהרג רק לפני שבוע. כמה מוות עוד אפשר?! אני רואה את בן דוד שלי מצדיע לדגל, הוא קצין, וככה צריך. הוא היה בן 15 כשאחי נהרג. ועכשיו כבר יש לו שני ארונות על הכתפיים, ואני גאה בו, ואוהבת אותו ודואגת לו. אני מסתכלת על הדגל הזה, שמורד לחצי התורן..היום הזה מזכיר לי למה אני כל כך אוהבת ושונאת את המדינה הזאת. אפשר גם לאהוב וגם לשנוא. כמו שאפשר לעבור מיום הזכרון ליום העצמאות ולחגוג. כבר לא בא לי לחגוג היום, אני לא רוצה, אני רק רוצה לחשוב עליו, אני רוצה אותו פה. לא רוצה שיגידו לי שהוא גיבור, לא רוצה שיגידו לי שהוא מת בשביל שנוכל לחיות. הם מת סתם. ואני עצובה, וכבר אין לי כוח אפילו לכעוס. זה לא יחזיר אותו. עוד כמה שעות יעלו שוב את הדגל לראש התורן, ואנחנו נשמע מבחוץ את הזיקוקים. קשה לשמוח פתאום אחרי יום כזה, והשמחה במילא לא תהיה שלמה, כי הוא לא פה. זה החג שהוא הכי אהב. הייתי צוחקת עליו שהוא פטריוט ומורעל, אם הוא היה פה. הוא בטח היה אומר "חכי לטקס סיום של בה"ד 1"...כי לכולנו היה ברור שהוא יגיע לשם. הוא היה אמור לצאת עם ארון, לא בארון. הוא לא הספיק. הוא היה בן 19, במותו אח שלי הגדול.
ב-8 בבוקר ישבתי ליד החברות שלי, ושמתי כומתה על הראש כשהורידו את הדגל לחצי התורן. אח"כ הם הקריאו כמה קטעים, אבל לא ממש הייתי שם...המחשבות שלי היו איתו. פעם הוא ישב שם גם...בתור בוגר, חייל. שנה אחרי שהוא סיים. שנה אח"כ הוא כבר לא בא...שנה אח"כ כבר הקריאו את השם שלו. ואני לא יכולה שלא לחשוב....גם שנה הבאה הרשימה תתארך? ושנה הבאה....אולי זה יהיה כבר מישהו שאני מכירה?! ואני לא יכולה לחשוב על זה, שאותם ילדים שלמדו איתי וביחד שגענו את המורים, ביחד סיימנו י"ב....עכשיו הם, וגם אני...כבר חיילים. ומה אם יום אחד אני אשמע ברדיו את השם של אחד מהם? אח"כ הם מקריאים את השמות...ואני כבר יודעת מתי יבוא השם שלו. אני רק לא יודעת כמה כבר יהיו אחריו. פעם לא היו הרבה. עכשיו כבר יש. את האחרון לא הכרתי, הוא נהרג לפני קצת יותר מחצי שנה. אבל אח שלו למד איתי בשכבה. כשהם מגיעים לשם שלו יש לי דמעות בעיניים, אבל אני לא בוכה...והם אומרים רק את השם, הדרגה והגיל. בן 19 במותו...אני בת 19 בחיי...והוא, במותו...והוא עדיין אחי הגדול. אח"כ הם שרים...נדמה לי כבר שכל שנה שרים את "אחי הצעיר יהודה". כאילו שהם יודעים שזה השיר ששובר אותי. ואם הוא לא היה מת, אולי גם אני יכולתי לעמוד ולשיר היום באיזה טקס, ולחשוב רק על השיר והמילים, ולא עליו. מאז שהוא נהרג אני לא משתתפת בטקס יום הזכרון. מאז שהוא נהרג, אני שונאת את הטקסים האלה. בתקווה שוב צריך לשים כומתה. חברה שלי עומדת עם הנשק ב"דגל", ולי זה נראה מוזר, שפתאום כל הטקסים הצבאיים האלה מוכרים לי כל כך. והפעם מהצד השני. בטקס סיום קורס שלי אני בכיתי, כולנו בכינו כשקיבלנו את השרוכים. בטקסים הצבאיים לזכרם אני לא בוכה. אח"כ הלכתי להר הרצל...וכל המשפחה שם, והולכים לקבר שלו. ויש כל כך הרבה אנשים. ואני מרגישה שמחניק לי ואני צריכה אוויר. ואין לאן לברוח, וזה כל כך אמיתי, שאנחנו באים לשם כל שנה. זאת כבר שגרה, שגרה של יום הזכרון. חייל של חברה שלי התאבד, ועוד מעט יקברו אותו. ואני חושבת עליה, שזאת ההלוויה הצבאית הראשונה שלה...והם יעמדו שם בבית העלמין הצבאי ויקברו אותו, הם יירו באוויר, אותו סוג של כדורים שהוא ירה בעצמו. ופתאום זה בלתי נסבל, כל הכאב הזה. כשקברנו אותו אני נשבעתי שאני לא אלך עוד להלוויה צבאית. באמת לא הלכתי לאף הלוויה מאז. היו מאז עוד הלוויות...אבל אני לא הלכתי. ואני חושבת גם עליהם היום. חבר של חבר שלי לשעבר נהרג רק לפני שבוע. כמה מוות עוד אפשר?! אני רואה את בן דוד שלי מצדיע לדגל, הוא קצין, וככה צריך. הוא היה בן 15 כשאחי נהרג. ועכשיו כבר יש לו שני ארונות על הכתפיים, ואני גאה בו, ואוהבת אותו ודואגת לו. אני מסתכלת על הדגל הזה, שמורד לחצי התורן..היום הזה מזכיר לי למה אני כל כך אוהבת ושונאת את המדינה הזאת. אפשר גם לאהוב וגם לשנוא. כמו שאפשר לעבור מיום הזכרון ליום העצמאות ולחגוג. כבר לא בא לי לחגוג היום, אני לא רוצה, אני רק רוצה לחשוב עליו, אני רוצה אותו פה. לא רוצה שיגידו לי שהוא גיבור, לא רוצה שיגידו לי שהוא מת בשביל שנוכל לחיות. הם מת סתם. ואני עצובה, וכבר אין לי כוח אפילו לכעוס. זה לא יחזיר אותו. עוד כמה שעות יעלו שוב את הדגל לראש התורן, ואנחנו נשמע מבחוץ את הזיקוקים. קשה לשמוח פתאום אחרי יום כזה, והשמחה במילא לא תהיה שלמה, כי הוא לא פה. זה החג שהוא הכי אהב. הייתי צוחקת עליו שהוא פטריוט ומורעל, אם הוא היה פה. הוא בטח היה אומר "חכי לטקס סיום של בה"ד 1"...כי לכולנו היה ברור שהוא יגיע לשם. הוא היה אמור לצאת עם ארון, לא בארון. הוא לא הספיק. הוא היה בן 19, במותו אח שלי הגדול.