יום הזיכרון
אני אוהבת טכסים עצובים. לא יודעת למה. זה הפך בשנים האחרונות למין מנהג די חביב עלי. אני אוהבת את השירים ששרים על הבמה, בד``כ בצורה יפה, את הקטעים שלפעמים מרעידים ואת התפאורה מאחורה שהמורה לאומנות שלנו יוצרת, והיא באמת אישה מוכשרת. אבל במיוחד אני אוהבת את טכסי יום הזיכרון. יש להם מין ארומה מיוחדת כזו. אתה לא יכול להיות שם ולהקשיב לשמות הנופלים של עירך ולהשאר אדיש. המועקה שהטכס השנה השאיר הייתה גדולה במיוחד, כי היה בוגר של בי``ס שלי, מילואימניק שהיה בשכבה שנתיים מעל אחותי הגדולה, שמת בתחילת האינתיפאדה. הביאו את סבתא שלו, ששרה לו קינה בערבית או מרוקאית, ועוד ילדה שמקוננת על חברה שנפל. אם מתייחסים לעניין בצורה צינית, הם עשו את העבודה. אך רק דבר אחד עיצבן אותי, וידוע (אולי לא לכם) שמאוד מאוד קשה לעצבן אותי. באחד מהקטעים, המנהלת של הבי``ס שניהל את הטקס (יש סבב כזה בין השלושה) אמרה - מה שאלוהים נתן אלוהים לקח. אני לא עכשיו אתחיל להכנס לויכוחים, כי אין לי עצבים בשביל זה ביום הזה, אבל לעזאזל. זה ביטוי כלכך כלכך מיותר בהקשר להיום. איני יודעת אם אני מאמינה או לו, זה עדין מעורפל אצלי. מה שנשלל אצלי זה הדת עצמה, שמסלפת דברים והופכת אותה לגחמותיהם ולרצונותיהם של אנשים ``חכמי תורה``, אבל לומר שהנפילה של האנשים הייתה יכולה להמנע בעזרת אלוהים, אבל הוא החליט שזמנם הגיע, בדיוק שהם עושים שירות לאותו עם הסגולה שאותו הוא בחר מבין כל העמים?? אם כן, אז הוא יכול לקפוץ לי. אחרי הטקס, כמנהגי מידי שנה וכמנהג מרכז אתגרים מידי שנה, מתאספים במרכז, לאור נרות ותפאורה מתאימה ושם הוא מספר לנו סיפורי מורשת קרב. אינסוף סיפורים יש לאיש הנהדר שלמזלי הוא גם המדריך שלי ובסוף כולם אתה יוצא בתחושה כלכך פטריוטית שזה מדהים. גם הפעם הוא לא הכזיב, למרות שהחליטו לפתוח את זה השנה גם לעוד קבוצות נוער בעיר ופתאום המרכז התמלא בהמון אנשים שלא הכרתי, אבל זה היה פחות גרוע ממה שחשבתי. האינטימיות לא אבדה כולה. וכמובן, ישיבה מסביב לגיטרה. בין הדברים הכי יפים שיש. כמה פשוט כמה יפה. חזרתי עכשיו הבייתה, עם הרגשה ממש טובה, ועם ציפיה לטקס מחר בבי``ס שלי, שאמור לפי צפיה בחזרות להיות טקס ממש נשגב. אל נא תחשבו חלילה שהפכתי את העניין בצורה צינית וקרה למין סתם משהו נחמד שיש כל שנה. פשוט הבאתי כאן זוית אחת של יום הזיכרון לחללי צה``ל. סתם תוספת שתופסת. הסתכלתי על הדגל, בשעת הורדתו לחצי התורן, ועם התנופפותו ברוח הצפונית המרגישה, קיבלתי פלאשבקים ממידאנק, כשהסתכלתי מרחוק על הדגל ליד אנדרטת הכניסה העצומה. הדגל שלנו פשוט אך ממצה. טוב כאן נגמר פרץ הפטריוטיות הלא מוסבר של אשקה. בטח נשמעתי די מתחסדת אבל, הכל מותר ביום כזה, אני מניחה.
אני אוהבת טכסים עצובים. לא יודעת למה. זה הפך בשנים האחרונות למין מנהג די חביב עלי. אני אוהבת את השירים ששרים על הבמה, בד``כ בצורה יפה, את הקטעים שלפעמים מרעידים ואת התפאורה מאחורה שהמורה לאומנות שלנו יוצרת, והיא באמת אישה מוכשרת. אבל במיוחד אני אוהבת את טכסי יום הזיכרון. יש להם מין ארומה מיוחדת כזו. אתה לא יכול להיות שם ולהקשיב לשמות הנופלים של עירך ולהשאר אדיש. המועקה שהטכס השנה השאיר הייתה גדולה במיוחד, כי היה בוגר של בי``ס שלי, מילואימניק שהיה בשכבה שנתיים מעל אחותי הגדולה, שמת בתחילת האינתיפאדה. הביאו את סבתא שלו, ששרה לו קינה בערבית או מרוקאית, ועוד ילדה שמקוננת על חברה שנפל. אם מתייחסים לעניין בצורה צינית, הם עשו את העבודה. אך רק דבר אחד עיצבן אותי, וידוע (אולי לא לכם) שמאוד מאוד קשה לעצבן אותי. באחד מהקטעים, המנהלת של הבי``ס שניהל את הטקס (יש סבב כזה בין השלושה) אמרה - מה שאלוהים נתן אלוהים לקח. אני לא עכשיו אתחיל להכנס לויכוחים, כי אין לי עצבים בשביל זה ביום הזה, אבל לעזאזל. זה ביטוי כלכך כלכך מיותר בהקשר להיום. איני יודעת אם אני מאמינה או לו, זה עדין מעורפל אצלי. מה שנשלל אצלי זה הדת עצמה, שמסלפת דברים והופכת אותה לגחמותיהם ולרצונותיהם של אנשים ``חכמי תורה``, אבל לומר שהנפילה של האנשים הייתה יכולה להמנע בעזרת אלוהים, אבל הוא החליט שזמנם הגיע, בדיוק שהם עושים שירות לאותו עם הסגולה שאותו הוא בחר מבין כל העמים?? אם כן, אז הוא יכול לקפוץ לי. אחרי הטקס, כמנהגי מידי שנה וכמנהג מרכז אתגרים מידי שנה, מתאספים במרכז, לאור נרות ותפאורה מתאימה ושם הוא מספר לנו סיפורי מורשת קרב. אינסוף סיפורים יש לאיש הנהדר שלמזלי הוא גם המדריך שלי ובסוף כולם אתה יוצא בתחושה כלכך פטריוטית שזה מדהים. גם הפעם הוא לא הכזיב, למרות שהחליטו לפתוח את זה השנה גם לעוד קבוצות נוער בעיר ופתאום המרכז התמלא בהמון אנשים שלא הכרתי, אבל זה היה פחות גרוע ממה שחשבתי. האינטימיות לא אבדה כולה. וכמובן, ישיבה מסביב לגיטרה. בין הדברים הכי יפים שיש. כמה פשוט כמה יפה. חזרתי עכשיו הבייתה, עם הרגשה ממש טובה, ועם ציפיה לטקס מחר בבי``ס שלי, שאמור לפי צפיה בחזרות להיות טקס ממש נשגב. אל נא תחשבו חלילה שהפכתי את העניין בצורה צינית וקרה למין סתם משהו נחמד שיש כל שנה. פשוט הבאתי כאן זוית אחת של יום הזיכרון לחללי צה``ל. סתם תוספת שתופסת. הסתכלתי על הדגל, בשעת הורדתו לחצי התורן, ועם התנופפותו ברוח הצפונית המרגישה, קיבלתי פלאשבקים ממידאנק, כשהסתכלתי מרחוק על הדגל ליד אנדרטת הכניסה העצומה. הדגל שלנו פשוט אך ממצה. טוב כאן נגמר פרץ הפטריוטיות הלא מוסבר של אשקה. בטח נשמעתי די מתחסדת אבל, הכל מותר ביום כזה, אני מניחה.