יום הזיכרון

[XxMidnightxX]

יום הזיכרון

יום כואב ולי גם קצת מפחיד.. ספרו על מה עובר לכן בראש ביום כזה... אין לי מושג למה אני פשוט לא מפסיקה לבכות מאז הצפירה... אני רק מרגישה את הצורך להתקשר לחייל שלי כל שניה... ספרו מה איתכן... יש פה בנות שקשורות ליוום הזה בצורה אישית יותר?... ספרו...זה טוב לדבר...צריך... HUG

 

[TanTanIM]

בדיוק חשבתי שדיון על זה יהיה במקום

זה יום הזכרון הראשון שלי שהחייל בצבא, וזה קשה ואין לי מושג איך אני ארגיש בטקס מחר, אבל כנראה שאני אבכה. פתאום זה לא איי שם, לא קשור אלי, פתאום זה כלכך קרוב, כלכך מאיים, לחשוב שהחייל שלך יכול להיות חלק מזה. פתאום את כבר לא מבחוץ אלה את נמצאת במעגל הצבאי הזה שאת פוחדת שיקטפו את הפרח שלך, כמו שקטפו רבים קודם. לא יודעת בנתיים לא בכיתי, אבל זה בטח יקרה מחר, וגם כשחייל היה בצבא בערך חודשיים, היינו בהר הרצל מהבצפר ואז לא הפסקתי לבכות, זה היה כלכך קשה להיות מוקפת בגופות של אנשים כלכך צעירים שמתו במסגרת צבאית. פתאום זה כבר לא יום זכרון רגיל, פתאום אני חלק ממשי מזה, ואני לא רוצה להיות חלק ממשי מזה, זה כואב ומפחיד.

 

[XxMidnightxX]

אני יודעת...בנוסף

חלק מאיתנו כבר בצבא וחלק עוד מעט מתגייסות... זה הופך להיות עוד יותר ממשי.. בגלל שזה יכול להיות קרוב אלינו מהשכבה..מישהו שאנחנו היכרנו..שישבנו לידו בשיעור..אני יודעת שאני אסתכל מחר על הכיתה שלי ואני לא אדע מה יהיה... אני לא חושבת שאני אוכל להחזיק את עצמי בטקס...רוב הסיכויים שאני אצא באמצע... אני בכלל לא רוצה לחשוב שזה יכול להיות החייל המדהים והמקסים שלי שהוא חלק כל כך גדול בחיים שלי.. לא יודעת..

 

[GrowingMadness]

LIKE ../images/Emo45.gif

אהבתי את התשובה שלך

 

[jelly10]

אני בדיוק באמצע לחשוב על זה

אני עם דמעות .פתאום זה קרוב פתאום זה אמיתי. אני בדיוק הסתכלתי בyes יש את "תעירו אותי שהסיוט נגמר" ועוד כאלה ואין לי מילים פתאום אתה מבין ןמרגיש אבל מתפלל כל יום לא להיות חלק.. לקחתי קשה:\

 

[FallOutGirl]

../images/Emo210.gif../images/Emo80.gifזה קשה..

זה כבר יום זיכרון שני שהחבר שלי חייל. בשנה שעברה הוא היה באבט"ש בגבול מצרים.. הוא היה בתוך הישוב עם כל הקורס חובשים והכל היה בסדר. היום? הוא בצפון באיזה בסיס נטוש.. הקפיצו אותו לשם כי היה חסר חובש. 5 חבר'ה מתותחנים והוא. ומה הוא אומר לי אתמול? "יש לי שמירה עוד 5 דקות.. טוב נו, אני הולך לישון בשמירה" שעה התווכתי איתו למה לא לישון בשמירה! למרות שמה שהוא אמר זה שהמקום סגור בשער קודם ושהמקום נטוש כבר כמה שנים ושאף אחד לא בא לשם ואף אחד לא לוקח את המקום ברצינות ואין שום מפקד או מישהו שיכול לבוא לבדוק אותי. קיצור.. הלחיץ אותי. השבעתי אותו שלא ישן! ואחרכך היו לי סיוטים בלילה על מלחמה והקפצות חלמתי שאני בטיול בצפון.. פתאום יש אזעקה אז אני רצה עם כמה אנשים למעלית ופתאום יש בום והמעלית עפה אומשהו.. כאילו זו מעלית באמצע הר ויש לה שני תאים ><" קיצור.. רק אני ניצלתי מתוך איזה 5-6 אנשים שנכנסו לשלב העליון יותר של המעלית. ועליו? חלמתי שמכניסים לי אותו לעזה בכלל יש טקס היום בבית ספר וכמעט בטוח שאני הולכת לבכות. זה נושא שמאוד מפחיד אותי בשנים האחרונות.. לאט לאט אני בגיל שלהם ואני מרגישה כלכך ילדה. וכל הסרטים בטלוויזיה.. אני יושבת ובוכה.

 

[GrowingMadness]

וול.

נראה לי שכולנו פה "יותר קשורות ליום הזה" עצם העובדה שאנחנו חברות של חיילים. אז השנה זה היום זיכרון הראשון שלי בתור חיילת. על מדים. והאמת שזה הרבה יותר עוצמתי מן הסתם.. פתאום אני מרגישה שייכות וחלק ממשהו גדול שאני צריכה להתגאות שאני שייכת אליו [ושתבינו, בכלל לא רציתי להתגייס]. לעומתי, לחייל שלי זה כבר יום זיכרון שני. והאמת שאני כל הזמן פשוט פוחדת עליו, אני לא צריכה את יום הזיכרון בשביל לפחד יותר. סתם.. זה יום עצוב כזה. גורם לי לחשוב בעיקר על מלחמת לבנון השניה [אני גרה בצפון]. על הקטיושות ובעיקר על החברים שנהרגו... קשה.

 

[GrowingMadness]

חשבתי על עוד משהו.

הלכתי היום בחוץ, ובאמת אני גרה באיזור [שלדעתי] הכי מדהים במדינה. מצד אחד הרים ירוקים, מצד אחד מפרץ חיפה שהוא הכי יפה בארץ, וחשבתי, כאילו.. פאק, בלי החיילים והמילואמינקים האלה, לא הייתי הולכת כאן עכשיו כולי שמחה עם חברות שלי וסיגריה בפה. מי יודע איפה הייתי עכשיו. אני פשוט מרגישה שאני חייבת להם את החיים שלי. לא יודעת. מרגיש לי מוזר כזה. וגם העובדה שבין העצב העצום הזה והאבל לבין השמחה האדירה של הקמת המדינה מפרידות סה"כ 60 שניות. זה מדהים לדעתי.

 

[פרה של שוקולד]

מסכימה איתך...

יום הזכרון על מדים,זה יום זכרון אחר לגמריי!

 

[Please Dont Cry]

אפשר לומר שזה יום קשה.

אבל אני דווקא לא מתחברת לימים כאלה, שכאילו בהם מכריחים אותי לחשוב על דברים או להיזכר בדברים. נכון שאז המודעות יותר גדולה, ושרוב הסיכויים שביום יום אני לא אחשוב על הנופלים ועל מלחמות ועל כל זה, אבל אני קצת שונה בקטע הזה. יום זיכרון שני שלי ושלו בתור חיילים, והאמת שהיום הזה לא עבר לי בצורה מיוחדת ושונה מהרגיל. והייתי מרגישה רע עם זה, אם לא הייתי יודעת שאני חושבת על זה כל כך הרבה חוץ מיום הזיכרון. יוצא לי כל כמה חודשים לראות איזה סרט מלחמה שמזעזע אותי ומכניס אותי למחשבות, גורם לי להתקשר בוכה לחבר, ללכת לקרוא על מלחמות ועל כל הדברים שכביכול אמורים לעשות ביום הזיכרון. אני מניחה שיש לנו חיבור יותר חזק ליום הזה, אבל לדעתי זה גם לכל עם ישראל. אין כמעט מישהו במדינה שלא מצליח איכשהו להתחבר לשכול ולחללים, עם כל הכאב שבעובדה הזאת... באמת שהדבר שאני הכי מתפללת לו, והכי רוצה, והכי מקווה לו, זה שכל זה ייגמר, ושמלחמת לבנון השניה, או עופרת יצוקה, זה היה הסוף. אמן אמן אמן

 

[rotem611]

קשה...

זה יום כל כך קשה.... במיוחד עם חבר חייל שלא נמצא לחבק ולהחזיק את היד בטקסים שכל כך קשים לי.. הקשר שלי ליום הזיכרון הוא כל כך חזק וקרוב ומלפני שלוש וחצי שנים (מלחמת לבנון), השנה, זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי בערב יום העצמאות, וגם, נסעתי לת"א לחבר של חבר שלי.. זה פשוט היה לי קשה מידיי פתאום לצאת אחרי הימים המטורפים האלה. אני בת למשפחה שכולה, סבא שלי שהיה סגן אלוף ואח של סבתא שלי נהרגו לפני הרבה שנים ויום הזיכרון תמיד היה יום קשה אצלנו. אבל עכשיו זה אחרת, במלחמת לבנון, הארוס של אחות שלי נהרג. וליוויתי אותה כל הדרך ואני כל כך קרובה אליה שזה פשוט כל כך קשה, עדיין. והיא כבר התחתנה ויש לה שתי בנות מהממות (בעלה היה החבר הכי טוב של הארוס שלה שנהרג, וגם היה איתו בקרב בלבנון ונשלח לזהות את גופתו)... וביום שני היה טקס יום הזכרון בבצפר ואצלנו, כל בוגרי בית הספר- החיילים, באים עם המדים וגם אח שלי היה, וכל הבצפר היה מלא בחיילים והם בסך הכל למדו שנה מעלי ועכשיו לראות אותם עם מדים זה כל כך מרגש