יום הזיכרון הפרטי שלי

[happy]

יום הזיכרון הפרטי שלי

היום הזה כלכך קשה לי. מהיום שאני זוכרת את עצמי היום הזה קשה לי. תמיד אני שקועה מול הטלויזיה ובוכה כל הלילה וגם כל הבוקר. בצופים לראשונה בחיי איבדתי חבר. אחכ בצבא איבדתי עוד חבר טוב ואז חבר מהלימודים. כל שנה היה לי יותר קשה. אך מאז שטל נולד היום הזה פשוט בלתי נסבל עבורי. אתמול בערב דאגתי שהילדים בשמונה כבר יהיו אכולים ורחוצים. החצי הגיע בדקה לשמונה ואז הצפירה הגיע. ליהי עמדה זקוף והורידה את ראשה, גם אני וגם החצי עמדנו כך ורק טלטולי שלי רץ ושר וצחק וניסה להצחיק אותנו. לא יכולתי להתמסר לתוכניות אתמול. פשוט לא יכולתי. הפחד שמכרסם בי כל יום מאז שטל נולד, שקיבלתי אותו לזמן שאול פשוט יוצא החוצה. ביום יום אני מצליחה לסלק את הפחד הזה אבל ביום הזיכרון הפחד פשוט ניצב מולי בשיא עוצמתו ומשנה לשנה הוא מפחיד יותר. ידעתי שהחצי לא מוכן לשמוע את זה אז הלכתי לחברה אתמול. אצלה הטלויזיה היתה פתוחה והסרט בופור היה. אני לא יכולתי לראות אותו. אז ביקשתי ממנה שתסגור או שנצא לחצר. אני פשוט לא יכולה לראות את זה. קמתי היום עם כאב עצום בלב. טל קם כלכך שמח וצוחק חיבקתי אותו והדמעות לא הפסיקו לרדת לי. הפחד כלכך מרטיט אותי. כמה שאני מפחדת.

 

[galll11]

גם אני ככה ../images/Emo10.gif

בתור ילדה שאיבדה אבא בגיל צעיר (אמנם לא במלחמה) המוות הוא מאוד מוחשי בעיני. יום הזיכרון תמיד היה לי קשה, ותמיד קיוויתי שיהיו לי בנות ולא בנים מסיבה זו. השנה אני ממש מתכחשת ליום הזיכרון. פשוט לא מסוגלת להכיל אותו. מרוב התכחשות הצפירה באה לנו בהפתעה אתמול, כשהיינו בדרך לאמבטיות. אלעדי נבהל אז חיבקתי אותו חזק וככה עמדתי בצפירה נישקתי אותו ודמעתי ומלמלתי כל הזמן "שאלוהים ישמור לי עליכם". יובלי בכלל רץ בבית עירום תוך כדי הצפירה, והיה כזה מתוק.... ממש סוריאליסטי. היום אני עובדת בבית כל הבוקר, כאילו כרגיל. לא מסוגלת להתקרב לטלוויזיה. הנה - אפילו מלכתוב פה מאגר הדמעות נפתח

...

 

[ל ג י]

כשנאמר לי בסקירה

שהעובר שלנו הוא זכר, המחשבה הראשונה הייתה "או לא, יש ברית כואבת בהמשך" ומיד ובעוצמה יותר גדולה "מה יהיה עם צה"ל". זה מחריד בעיניי שאלו היו המחשבות הראשונות שלי ששמעתי שיש לנו בן. ומאז, כמוך, אני מסתובבת בתחושה של זמן שאול. אני מטפפטפת לפיצי השכם וערב "אתה תהיה בתזמורת צה"ל" וממרומי 19 חודשיו הוא צוחק ולא מבין מה אני מקשקשקת. ואני מסתובבת בתחושה שחייבים לעשות עוד ילדים כי לא בטוח שהאחד שאיתנו עכשיו ישרוד את הצבא בבגרותו. ואתמול שהגעתי הביתה וראיתי את המגנט לתליה על המקרר של פיקוד העורף עם זמני כניסה למרחב המוגן, פשוט חיבקתי אותו חזק חזק ורציתי שיגדל הרחק מפה. מציאות הזויה ומלאת פחדים. ל ג י

 

[נייטי]

כ"כ מזדהה עם כל מה שכתבת

והמילים האלה, "זמן שאול" הם בדיוק המילים שכל הזמן נמצאות לי בראש וביום הזיכרון עוד יותר. מאז שיש לי ילדים יום הזיכרון חולף בצורה מאוד לא לרוחי כי אני לא מסוגלת לראות טלוויזיה והצפירות עוברות תוך תשומת לב לילדים ובכלל כשרואים לולי בטלוויזיה או קלטת אז כל יום הזיכרון הופך לעוד יום. לכן, החלטתי אתמול ללכת לטקס השכונתי עם הילדים. האיש היה במשמרת ואמא שלי ואחותי התצטרפו אלי. לפני הטקס הסברתי לתומר על יום הזיכרון ועל הטקס שבו אנחנו זוכרים ביחד את החיילים ששמרו עלינו ועל המדינה ומתו, ועל היום המיוחד הזה שהוא כולו מוקדש להם. אני לא יודעת מה הוא הבין אבל בסוף ההסבר הוא ביקש ממני לראות "חללים". אחרי שהלב שלי חזר למקום, ניסיתי כמה פעמים ללמד אותו להגיד חיילים ולא חללים אבל זה לא הצליח לו והוא חזר על המילה "חללים", ופתאום קלטתי כמה אבסורד הנסיון שלי, שהרי בלי להבין, הוא אמר בדיוק את מה שלשמו היום הזה נועד. הסברתי לו גם על הצפירה, ועל זה שבזמן הצפירה נעמוד בשקט. כל הקונצפט של לעמוד בשקט לא הסתדר לו והוא שאל אותי: "ומה נעשה כשמנעמוד בשקט". רציתי להסביר לו על מי אני חושבת ומה אני מרגישה אבל החלטתי שזה יותר מידי, אז פשוט אמרתי לו שיחשוב מחשבות טובות בשביל חיילים ששומרים עלינו, ויאחל להם חיים ארוכים וטובים. בזמן הצפירה, דניאל הייתה לי בידיים, ותומר היה בידיים של אחותי. הסתכלתי עליו, ופתאום ראיתי שהוא מחייך את החיוך הצבוע שלו, זה שנועד לנסיבות בהן מבקשים ממנו לחייך. הוא ראה שאני מסתכלת עליו והוא לחש לי בקול: "אמא, אני מחייך לחללים, תחייכי גם להם". הילדון שלי ישב בכל טקס יום הזיכרון והקשיב וחווה את כל הטקס, והבוקר הוא עמד בצפירה ודאג להבהיר לי שוב שהוא חושב על "חללים". חשבתי לעצמי, כמה הזוי, ילד בן רבע לשלוש יודע שעומדים בצפירה, יודע שיש יום זיכרון, יודע שזוכרים חילים שמתו, לא מבין את גודל העצב, ואמא שלו, מגדלת אותו לתוך זה ויודעת שגם הוא ילך לצבא ולא מפסיקה לחשוב במושגים של "זמן שאול". אתמול, אחרי הטקס, אחרי שהילדים הלכו לישון, נצמדדתי לטלוויזיה, לערוץ 10, כבר הרבה שנים לא ראיתי סרטים שקשורים ביום הזיכרון אבל אתמול ראיתי ובכיתי את נשמתי עוד שעות אח"כ. היה סרט על 6 הורים שכולים, שמאז ששכלו את בנם, והיה שם זוג הורים ששכל שני בנים בהפרש של 10 שנים, נמצאים כל יום, שעות על גבי שעות על גבי שעות בבית הקברות, ליד הקבר, צמוד לילד. הורים, שהחיים שלהם נמצאים בקבר, ואין פשוט אין להם חיים. הבנתי, שמאז שאני אמא, אני מוצאת, שבזמן הצפירה, אני יותר חושבת על החיים שאין להם חיים מאשר על החללים המתים. לזכרם

 

[דיא]

פיו פיו, פיו פיו

חייל פלסטיק מחזיק רובה ויורה בכל הסובבים. פיו פיו, פיו פיו. אצל סבתא שלו, כל החיילים של שני הדורות האחרונים, החל באיש שלי. מאות מהם. כי אצלי בבית עדיין אין. לא רוצה שיהיו. לא רוצה שירו. לא רוצה שימותו. אבל הם יהיו. והוא ירצה להתחפש לחייל בפורים. ואולי יכין בכיתה א' חבילות לחיילים. ויעמוד דום בחולצה לבנה. ויתהלך לו בירוק עם רובה. והלוואי שיחזור הביתה בשלום. יום הזכרון בשנים האחרונות מאוד מוחשי. המשפחה של האיש שלי, להבדיל ממשפחת המהגרים שלי, היא משפחה שמלווה שכול מכל הכיוונים. הם גם מושבניקים, כך שיש מעגל נוסף קרוב מאוד. וכל הבנים והנכדים היו לוחמים - מעגל נוסף. וחמותי מתנדבת ומלווה אימהות שכולות כבר עשרות שנים - עוד מעגל. זה סוג אחר של זיכרון. הוא פעיל ונוכח, לא כמו שאני חוויתי אותו בצעירותי - מרוחק ומכונן ובונה זהות לאומית. וזה מרגיש לי דווקא פחות מפחיד מבעבר. אם טוב למות בעד ארצנו, אז בשביל כזו משפחה וקהילה אולי פחות נורא בעיניי למות. יצאתי עילגת, אבל מקווה שאתן מבינות.

 

[קיטי08]

איזה יום

איך הכל מתערבב עם הכל. סבא שלי נרצח ע"י מחבל לפני 16 שנה, היום בבוקר עמרי הופיע עם כיתתו בטקס יום הזכרון ועכשיו מצאתי את עצמי בבית הקברות, בלי תכנון מוקדם, לראשונה מאז שטליה נפטרה. כמות הדמעות ליום אחד. שיגמר כבר ואוכל לחזור לנשום

 

[זברה כתומה 19]

ממש לא עילגת.

ומסכימה עם מה שכתבת. עם כל החרדות והפחדים, ברור לי שלא אמנע מהבנים ללכת לקרבי, ואני אתאכזב מהם אם הם יורידו פרופיל בכוונה או ישתמטו מצה"ל. בדיוק כמו שאני לא שמחה - אבל גאה - שבעלי עושה מילואים (וזה לא אומר שלא בא לי מדיי פעם לזרוק לפח את המעטפות החומות מהצבא כשאני מוציאה דואר...). אני לא אומרת את זה מתוך ציונות אידיאולוגית עוורת ויש לי הרבה ביקורת על צה"ל ועל מקבלי ההחלטות - אבל עדיין אני חושבת שזאת חובה אזרחית שצריך למלא ולמלא הכי טוב שאפשר, עם כל הסיכון שבכך. עם כל השבריריות והארעיות של המצב כרגע בעוטף עזה ברור לי שאני נהנית משקט יחסי בזכות חיילים קרביים, ושלא חיילי השק"ם והמשתמטים מגנים עלינו. וגם אני חושבת שיש משהו - קהילתי/לאומי/קולקטיבי - שגדול מהפרטים המרכיבים אותו ובאיזו שהיא מידה חשוב מהם. ואין אין ספק שלפחות למשפחות השכול יש את הנחמה של "הביחד" והתמיכה של הציבור הרחב. זה לא אומר שהכאב שלהם קטן או שולי, אבל יש בזה נחמה. בערב יום הזכרון נהרג בן זוגה של חברה שלי. הוא התהפך עם האופנוע והרכב שבא ממול לא השאיר לו הרבה סיכוי. מוות מיותר, כמו רוב המיתות של אנשים צעירים אבל בשביל חברתי הכאב והבדידות שלה רק מודגשים מהביחד והחיבוק שמקבלות משפחות חללי צה"ל ביום הזכרון. הזכרון שלה הוא בודד, יחידני. וכשאני חושבת קדימה, על העתיד, המחשבה שלבנים יהיה רישיון נהיגה הרבה יותר מטרידה אותי מאשר הצבא.

 

[נייטי]

מאוד מזדהה

גם אני גאה בבעלי על שירותו הקרבי בסדיר ובמילואים וגם אני אתאכזב אם ילדיי יורידו פרופיל או ישתמטו אבל אני מפחדת נורא. וכן, אני מפחדת נורא גם מהיום יום, מתאונות דרכים וממחלות ובכלל אבל מהשירות הצבאי יותר מהכל.

 

[happy]

אני ממש אבל ממש לא מתגאה בזה שבעלי עושה

מילואים. הוא היה חיל קרבי בשרות החובה שלו והיום הוא חייל קרבי במילואים. יוצא למילואים 28 יום בשנה. בדרך כלל מאבטח ישובים בשטחים הכבושים (במקומות שאידיאולוגית אני בחיים לא היתי מוכנה לגור ולסכן את בטחון ילדי). הוא עושה מילואים מאוד לא פשוטים. לפני כמה שנים נהרגו במחסום הקצין שלו ועוד שניים מחבריו הטובים. אני כלכך כועסת על הזלזול של המדינה במילואימניקים. נכון מאוד מתחשבים בו ובפלוגה של בעלי תמיד יש התגיסות של כמעט 90% ולכן תמיד הוא יוצא שצריך, חוזר שאפשר ומשתדלים לא לטחון אותו. אבל עדין המדינה כלכך מזלזלת בהם. ימים שלמים הם לא עושים כלום סתם שורצים שם. לא מתגאה בזה שהילדים שלי ישרתו בצבא. בטוחה שהם יעשו זאת. לא מאמינה שמשהוא מהם יוריד פרופיל אבל עדין רחוקה אלפי שנות אור מלהיות גאה בזה. לא חושבת שככה זה צריך להיות. כועסת מאוד על הממשלה שלנו שלא עושה די בשביל למנוע ממיטב בנינו למות, לא עושה די בשביל לדאוג שלא כלכך מעט ישרתו את המולדת אלא הרבה יותר, שלא קל יהיה להשטמת מהשירות הצבאי (ולא רק מי שתורתו אמונתו שדווקא זה פחות מפריע לי), כל נושא החטופים מרתיח את דמי וגלעד שליט בפרט. מקרב חברי הטובים כולם עושים מילואים אבל במעגל הרחוק יותר אף אחד לא עושה מילואים

מצטערת להרוס פה את השרשור השמח ליום

אבל ממש לא מרגישה שהמלחמות האחרונות היו באמת מלחמות על הבית. ובמיוחד מבצע עופרת יצוקה שהוא היה בזיוני לחלוטין בעיני. על מלחמת לבנון השניה אני אפילו לא רוצה להתחיל לכתוב כי הוריד בקצה הראש מתחיל לפמפם שם. למזלה של המערכת בעלי לא מסכים איתי וברגע שהוא מקבל את המעטפה החומה הוא ישר מאוורר את הקיטבק ובשימחה וששון יוצא למשימה. הוא מאוד אוהב את החברה ולדעתי זאת הסיבה העיקרית (מקווה שזה לא כי כלכך רע לו בבית שהוא מעדיף לברוח לצבא

). נכון שראלית הרבה יותר מלחיץ מוות מתאונת דרכים או חוח ממחלה קשה. אבל עדין פה במדינה לי אישית כל הזמן יושב בראש הפחד העצום מהצבא. זהו סימתי להוציא הכל....

 

[נייטי]

יש לי המון מה לכתוב אבל אין לי זמן רק רוצה

לשאול, למה עופרת יצוקה נכלל בסל האנטי? על השאר אגיב אחורי זה.

 

[happy]

הסיבה למבצע היתה סופר מוצדקת

אבל חוץ מלהרוג כלכך הרבה פלשתינאים שבאת לא עשו לנו כלום רק שהם היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון לא השגנו שום דבר. הירי על ישובי קו התפר לא הופסק בכלל. המצב הוא אותו דבר כמו שהיה לפני המבצע. המבצע היה לחוץ מאוד. ידעו מהרגע שהוא החל שחיבים לסיים אותו עד ההשבעה של אובמה. לדעתי האישית המבצע הזה היה פוליטי לחלוטין. לא עושים מבצעים צבאים בלחץ של בחירות ולחץ של זמן. במלחמה כמו מלחמה יש לה דינמיקה משל עצמה. המבצע הסתיים סתם ככה בלי שום סיבה והוא גם התחיל בלי שום סיבה. לא חושבת שירו פחות על הישובים. לדעתי השקט יכול להגיע רק בעזרת מגעים דיפלומטים.

 

[מעיין ברכה]

יום כל כך קשה, שאפילו לא כתבתי עליו

הלכתי עם הילדים לטקס ועם חברה לערב שירי לוחמים, אבל מדחיקה לחלוטין כל משמעות אישית, שהיא מעבר ללאומית. ומשנה לשנה יותר קשה לי הסמיכות ליום העצמאות.

 

[ברבי28]

יום הזיכרון האישי שלי

הוא אכן אישי, ולא חולקת אותו לא כי זה אינטימי מדי, אלא כי זה "כואב מדי לחשוב אותו החוצה", מוקדש כמו בכל אחת מ 12 השנים האחרונות, לאלה שהתגייסו איתי אך מעולם לא השתחררו, לזה עם החיוך שנשאר בדמיון מחייך תמיד, לזה עם הבלורית מעניין אם הוא יודע שהחברה מתחילים להקריח לזאת עם התוכניות ללמוד רפואה שהייתה יכולה כבר להיות אחת כזאת היום, והיום הזה גם מוקדש לכל אלה שבהשאירו מאחור, בעיקר קבוצה של חברים מגובשים מאוד אבל מפורקים לתמיד. ולגבי דור ההמשך ... והתחושות ... מקשרת לפה משהו שכתבתי פעם ,

 

[פאקא]

יום הזכרון כבר כמעט זכרון רחוק

אבל כל כך רציתי לכתוב בו וזה עדיין יושב לי הלב... והימים היו כל כך עמוסים... בכיתה י"ב נהרג לראושנה בחור שהכרתי היטב ,שנה מעליי ומאז היו נוספים וימי הזכרון הפכו מאד מאד מוחשיים בשבילי אני עדיין הולכת כל שנה לטקס בעיר נעוריי, וזה שובר אותי כל שנה. מאז שהקטנה נולדה ולמרות שהיא בת, הפחד שלי ענק. לא רק מהצבא ומלחמות, אלא מכל מה שקטלני בעולמנו... בעלי מילואימניק מסור במיוחד ואני די רחוקה מכל מה שקשור לצבא, אבל מניחה שההשפעה שלו תיהיה מאד חזקה בענין הזה... וזה בהחלט מטריד. זה דפוק אבל הפחד הזה הוא הדרייב הכי גדול שלי לעשות עוד ילד, אני חושבת שאחרת הקשיים שבדרך כבר היום מכריעים אותי. אני לא מעיזה להגיד את זה לאף אחד, כי זה נראה לי מעוות, רצון מעוות, אבל זו האמת. כלומר אני גם רוצה עוד ילד כמובן, אבל לא חושבת שהרצון הזה היה מחזיק אותי בדרך הפתלתלה. רק כאן אני איכשהו מרגישה שאפשר להגיד את זה. חלק מכן אולי יבינו. יהא זכרם מבורך

פאקא