יום הזיכרון בשבילי....
תמיד לקראת יום הזיכרון אני מציידת את עצמי במלאי של טישו,יודעת שהימים האלו (ערב והיום)יעברו בבכי מתמשך,על נופלם של בנים ובנות במערכות ישראל,בתאונות צבאיות,ובעוד שאר מיני סיבות למותם. עוד בשבת לפני שקרה לי הסיוט הגדול והנורא,דיברתי עם חברה על היום שמתקרב,על כך שקשה לראות,קשה לשמוע,אך אני מרגישה מחוייבת לכל סיפור וסיפור ממשפחות השכולים. לא תיארתי לעצמי שאולי גם אני הייתי נמנית עם אותם חללים, הפחד הזה מהמוות מנקר בי יותר מהרגע שהפכתי להיות אמא, הדבר הראשון שצעקתי מהישמע הפיצוץ הנוראי היה:`` הילדים שלי,הילדים שלי``,חוץ מהצעקות של תסירו ממני את הבגדים כי חשבתי שאני עולה באש, ירדתי מהאוטובוס בצעקות ובבהלה כמו שאר הנוסעים,כשניתקלו רגלי בנער ההוא,הוא שכב על המדרכה בשלולית דם שזרמה מראשו,לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות להרים את ידו ולסחוב אותו משם,הוא לא זז,אני לתומי חשבתי שרק מעד ואיבד הכרה,אך כשידו נשמטה לי מידי,נבהלתי..הוא מת,התחלתי לצרוח ``יש כאן ילד מת``....לעבר האנשים ,לעבר השוטרים ,צעקתי עוד כל מיניי משפטים שלא הכי זכורים לי,אך הפאניקה היתה גדולה,הילד המשיך לשכב לו שם ללא נוע. לא היה איכפת לי כ``כ מעצמי,רסיסים,כאבים,הלם,רק רציתי שלא ידרכו עליו,חשבנו שאם יהייה עוד פיצוץ נמות כולם,אז החייל שהיה מאחורי אמר לי רוצי תברחי ,עזבי ,הוא כבר גמור!!!!! מה גמור?מי גמר?הכל כמו סרט רץ בראש,אין עיכול שאתה חי,אתה נמצא בלב התופת ואתה חי וקיים,ואילו הוא שחשבתי שנהרג גרם לי באותו רגע לחשוב על ילדי יותר שאולי היו נשארים בלעדיי לכל החיים! הכל מבולבל,האירוע חוזר על עצמו בכל לילה ולילה כשהשקט מפלח בשכונה, כדור הרגעה,עוד כדורים נגד כאבים,אך מי יכול לקחת את הטראומה ממני? את הזיכרונות הרעים?באמת רוצה שיקחו ממני, הראש לא כשהיה ביום ראשון דקות לפני הפיגוע,אז אומנם ערב יום הזכרון היום,מחר זה יום העצמאות,אני נולדתי ביום העצמאות,ה` באייר, אפשר לומר שניתנה לי זכות גדולה לחיות מחדש,אך בבקשה לו לחיות עם סיוט!!!!!!! מקווה לעבור את הזיקוקים בשלום! יערית.
תמיד לקראת יום הזיכרון אני מציידת את עצמי במלאי של טישו,יודעת שהימים האלו (ערב והיום)יעברו בבכי מתמשך,על נופלם של בנים ובנות במערכות ישראל,בתאונות צבאיות,ובעוד שאר מיני סיבות למותם. עוד בשבת לפני שקרה לי הסיוט הגדול והנורא,דיברתי עם חברה על היום שמתקרב,על כך שקשה לראות,קשה לשמוע,אך אני מרגישה מחוייבת לכל סיפור וסיפור ממשפחות השכולים. לא תיארתי לעצמי שאולי גם אני הייתי נמנית עם אותם חללים, הפחד הזה מהמוות מנקר בי יותר מהרגע שהפכתי להיות אמא, הדבר הראשון שצעקתי מהישמע הפיצוץ הנוראי היה:`` הילדים שלי,הילדים שלי``,חוץ מהצעקות של תסירו ממני את הבגדים כי חשבתי שאני עולה באש, ירדתי מהאוטובוס בצעקות ובבהלה כמו שאר הנוסעים,כשניתקלו רגלי בנער ההוא,הוא שכב על המדרכה בשלולית דם שזרמה מראשו,לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות להרים את ידו ולסחוב אותו משם,הוא לא זז,אני לתומי חשבתי שרק מעד ואיבד הכרה,אך כשידו נשמטה לי מידי,נבהלתי..הוא מת,התחלתי לצרוח ``יש כאן ילד מת``....לעבר האנשים ,לעבר השוטרים ,צעקתי עוד כל מיניי משפטים שלא הכי זכורים לי,אך הפאניקה היתה גדולה,הילד המשיך לשכב לו שם ללא נוע. לא היה איכפת לי כ``כ מעצמי,רסיסים,כאבים,הלם,רק רציתי שלא ידרכו עליו,חשבנו שאם יהייה עוד פיצוץ נמות כולם,אז החייל שהיה מאחורי אמר לי רוצי תברחי ,עזבי ,הוא כבר גמור!!!!! מה גמור?מי גמר?הכל כמו סרט רץ בראש,אין עיכול שאתה חי,אתה נמצא בלב התופת ואתה חי וקיים,ואילו הוא שחשבתי שנהרג גרם לי באותו רגע לחשוב על ילדי יותר שאולי היו נשארים בלעדיי לכל החיים! הכל מבולבל,האירוע חוזר על עצמו בכל לילה ולילה כשהשקט מפלח בשכונה, כדור הרגעה,עוד כדורים נגד כאבים,אך מי יכול לקחת את הטראומה ממני? את הזיכרונות הרעים?באמת רוצה שיקחו ממני, הראש לא כשהיה ביום ראשון דקות לפני הפיגוע,אז אומנם ערב יום הזכרון היום,מחר זה יום העצמאות,אני נולדתי ביום העצמאות,ה` באייר, אפשר לומר שניתנה לי זכות גדולה לחיות מחדש,אך בבקשה לו לחיות עם סיוט!!!!!!! מקווה לעבור את הזיקוקים בשלום! יערית.