יום הולדת "שמח"
חצי שנה עברה . חצי שנה מאז אותה שיחת פרידה בלשכת המנהלת . שישה חודשים מאז אותה עוגה שהטעם שלה תקוע לך בגרון עד עכשיו . שישה חודשים עברו מאז אותם הפרצופים שנפרדו ממך בחיוך מלאכותי במשרד , אלו שלא מבינים בכלל מה עובר עליך בפנים מאז ולמען האמת גם לא מזיז להם . שישה חודשים מאז שחברת כוח האדם שהפכת לנטל עליה זרקה אותך במורד המדרגות בכניסה המפוארת שלהם שמעוטרת בסיסמאות רבות ומבטיחות . מאה ושמונים יום בבית , מאה ושמונים יום של לנוע בין תקווה לייאוש . חצי שנה מאז אתה עובר תהליך קשה , למרות העידוד המתדלדל מסביב מצד אלו שלא מבינים את המצב או לא מסוגלים להבין אותו , מבפנים אתה הולך ומאבד אחיזה . שישה חודשים שלמים של מרדף אחרי החיים בניסיון לחזור אליהם ולהמשיך הלאה . כמו מרדף אחרי אוטובוס שמתרחק מהתחנה . אוטובוס שפעם ישבת במקום טוב אי שם באמצע שלו בדרכו קדימה במעלה החיים והיום אתה מריח את הגזים שהאגזוז המתרחק שלו פולט ומבחין במראה בחיוך של הנהג חסר ההבנה למצבך תוך כדי שאתה מתחלק במורד . חצי שנה שאתה עוד דמות חסרת פרצוף ברשימה ארוכה של דמויות המתייצבות אחת לשבוע אצל הפקיד בלשכה בתקווה שאולי יהיה בכל זאת משהו , שאולי על לוח הקורסים תוכל למצוא משהו מעניין . בין לבין אתה פוגש שם כל יום שני בבוקר פרצופים ותיקים וחדשים ( ויש הרבה כאלה ) . הנה החברים ממקום העבודה הקודם , הנה מישהי שלמדת איתה והנה מישהו שמאז הצבא לא ראית , כולם פה בתור אצל הפקיד . כולם הורדו מהאוטובוס והתחלקו לכאן , עוד נקודה בדרך למטה . חצי שנה אתה מביט בכולם , אנשים בעלי משפחות והתחייבויות , כוח אדם שזועק לפרנסה , אנשים באמצע החיים שמרכיבים את השכבה האמצעית של השלד בחברה הדו , אלו שאמורים להוביל אותה קדימה , אלו שביום אחד לא נקלט גם הם מצאו את עצמם מחוץ לאוטובוס הזה . מה הם ביקשו בסך הכל ?? לצאת בבוקר לעבודה בכדי לפרנס את משפחותיהם . אתה שומע את הסיפורים , מי פוטר מאיפה ומתי , אתה רואה את הייאוש בפניהם ואתה חושב לעצמך כמה נמוך אגודת הנהגים הזו שאחד מנהגיה חושב שהם סתם בטלנים , עד כמה נמוך האגודה הזו יכולה להגיע ?? חצי שנה עברה כשמידי פעם היתה תיקווה . אתה ממשיך לחפש עבודה גם בלי קשר ללשכה והיו כמה ראיונות שהוכיחו לך עד כמה המצב קשה ( או שעושים אותו כזה למען הממון והשררה של חבורה סגורה של אנשים ) ועד כמה שווים התואר והניסיון שלך שהורדו עם המים בחדר השירותים של אותם המעסיקים . ראיונות שלא עלו יפה ונגמרו במקרה הטוב במכתב הלבן ההוא עם הלוגו . התקווה הזו מתמסמסת מיום ליום ככל שתקופת דמי האבטלה ( או כפי שהנהג ההוא קורא להם "דמי הבטלה" ) הולכת ונגמרת ואותו צינור חמצן זעיר הולך ומתמסמס לך מול הפרצוף המחייך של נהג האוטובוס .. חצי שנה עברה , היום יום חג לפקידים בביטוח הלאומי , יום חג בלשכת האבטלה . מעכשיו כבר אין דמי אבטלה , הביטוח הלאומי מנתק את הצינורית מחשבון הבנק שלך והפקיד בלשכה כבר לא יראה אותך יותר ואתה שעוד רצת אחרי האוטובוס תצטרך עכשיו לחפש אוטובוס אחר או להתחפר במקום , . כמה ברירות יש למישהו שהביטוח הלאומי חוגג לו חצי שנה ??
חצי שנה עברה . חצי שנה מאז אותה שיחת פרידה בלשכת המנהלת . שישה חודשים מאז אותה עוגה שהטעם שלה תקוע לך בגרון עד עכשיו . שישה חודשים עברו מאז אותם הפרצופים שנפרדו ממך בחיוך מלאכותי במשרד , אלו שלא מבינים בכלל מה עובר עליך בפנים מאז ולמען האמת גם לא מזיז להם . שישה חודשים מאז שחברת כוח האדם שהפכת לנטל עליה זרקה אותך במורד המדרגות בכניסה המפוארת שלהם שמעוטרת בסיסמאות רבות ומבטיחות . מאה ושמונים יום בבית , מאה ושמונים יום של לנוע בין תקווה לייאוש . חצי שנה מאז אתה עובר תהליך קשה , למרות העידוד המתדלדל מסביב מצד אלו שלא מבינים את המצב או לא מסוגלים להבין אותו , מבפנים אתה הולך ומאבד אחיזה . שישה חודשים שלמים של מרדף אחרי החיים בניסיון לחזור אליהם ולהמשיך הלאה . כמו מרדף אחרי אוטובוס שמתרחק מהתחנה . אוטובוס שפעם ישבת במקום טוב אי שם באמצע שלו בדרכו קדימה במעלה החיים והיום אתה מריח את הגזים שהאגזוז המתרחק שלו פולט ומבחין במראה בחיוך של הנהג חסר ההבנה למצבך תוך כדי שאתה מתחלק במורד . חצי שנה שאתה עוד דמות חסרת פרצוף ברשימה ארוכה של דמויות המתייצבות אחת לשבוע אצל הפקיד בלשכה בתקווה שאולי יהיה בכל זאת משהו , שאולי על לוח הקורסים תוכל למצוא משהו מעניין . בין לבין אתה פוגש שם כל יום שני בבוקר פרצופים ותיקים וחדשים ( ויש הרבה כאלה ) . הנה החברים ממקום העבודה הקודם , הנה מישהי שלמדת איתה והנה מישהו שמאז הצבא לא ראית , כולם פה בתור אצל הפקיד . כולם הורדו מהאוטובוס והתחלקו לכאן , עוד נקודה בדרך למטה . חצי שנה אתה מביט בכולם , אנשים בעלי משפחות והתחייבויות , כוח אדם שזועק לפרנסה , אנשים באמצע החיים שמרכיבים את השכבה האמצעית של השלד בחברה הדו , אלו שאמורים להוביל אותה קדימה , אלו שביום אחד לא נקלט גם הם מצאו את עצמם מחוץ לאוטובוס הזה . מה הם ביקשו בסך הכל ?? לצאת בבוקר לעבודה בכדי לפרנס את משפחותיהם . אתה שומע את הסיפורים , מי פוטר מאיפה ומתי , אתה רואה את הייאוש בפניהם ואתה חושב לעצמך כמה נמוך אגודת הנהגים הזו שאחד מנהגיה חושב שהם סתם בטלנים , עד כמה נמוך האגודה הזו יכולה להגיע ?? חצי שנה עברה כשמידי פעם היתה תיקווה . אתה ממשיך לחפש עבודה גם בלי קשר ללשכה והיו כמה ראיונות שהוכיחו לך עד כמה המצב קשה ( או שעושים אותו כזה למען הממון והשררה של חבורה סגורה של אנשים ) ועד כמה שווים התואר והניסיון שלך שהורדו עם המים בחדר השירותים של אותם המעסיקים . ראיונות שלא עלו יפה ונגמרו במקרה הטוב במכתב הלבן ההוא עם הלוגו . התקווה הזו מתמסמסת מיום ליום ככל שתקופת דמי האבטלה ( או כפי שהנהג ההוא קורא להם "דמי הבטלה" ) הולכת ונגמרת ואותו צינור חמצן זעיר הולך ומתמסמס לך מול הפרצוף המחייך של נהג האוטובוס .. חצי שנה עברה , היום יום חג לפקידים בביטוח הלאומי , יום חג בלשכת האבטלה . מעכשיו כבר אין דמי אבטלה , הביטוח הלאומי מנתק את הצינורית מחשבון הבנק שלך והפקיד בלשכה כבר לא יראה אותך יותר ואתה שעוד רצת אחרי האוטובוס תצטרך עכשיו לחפש אוטובוס אחר או להתחפר במקום , . כמה ברירות יש למישהו שהביטוח הלאומי חוגג לו חצי שנה ??
