יום הולדת שמח ג'ון...

[the1head]

יום הולדת שמח ג'ון...

לו היה בין החיים היה אמור לחגוג אתמול 74. מי? ג'ון לנון, כמובן...
אז הנה להאזנה אלבומו האחרון הפנטזיה הכפולה שיצא אי שם ב-1980.

[URL]http://www.youtube.com/watch?v=5nGsgYzj2-0[/URL]

 

[ציףציף1000]

אתמול ב bbc entertainment שודר

בשידור חוזר סרט עלילתי עליו. הסרט חלש, גם אם הפואנטה שהוא מנסה לעביר היא נכונה ומעניינת: שלנון היה ילד מגודל שלא התגבר על נטישת הוריו, ונטש את בנו באותה דרך ממש, ללא מודות עצמית לכך. אולי מטבע הדברים, התמונה שניתנה בסרט היתה חלקית, והמשחק הגרוע של רוב הקאסט, לא חיפה על כך."

 

[oren29at]

למה ללכת בדרך הארוכה והמתפתלת?

ג'ון לנון היה מוזיקאי מעניין: מצד אחד- אישיות מתוסבכת כמו אלף חוטים שהסתבכו להם יחדיו. מצד שני- כל חייו פרושים כספר פתוח דרך השירים שלו. כל מה שצריך לדעת על ג'ון לנון נכתב, הולחן והושר על ידי חתן השמחה לאורך השנים.

אפשר פשוט לנגן את השירים שלו ברצף, או ללכת רק על האלבום Plastic Ono Band. ואפשר לזכור ולהזכיר שלמרות שלנון היה בנאדם לא מושלם, בלשון המעטה, הלב שלו היה מונח במקום הנכון, ושהוא היה מוזיקאי שניסה ככל יכולתו להשפיע על העולם הזה, ולהגיד משהו מעבר ל "I Love You/You Love Me".

 

[ציףציף1000]

זה נכון

לנון סובל כיום מ backlash, תגובת- נגד לתדמית סגו האלוהים שהיתה לו בשנות השישים והשבעים. בסה"כ הוא לא היה טוב יותר או רע יותר מכל מוזיקאי אחר בן זמנו.
&nbsp
מצד שני חבל לי על הסרט, שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב. אבל ספק אם יעשו סרט רק על ילדותו. בעצם היה נסיון אחד כזה לפחות.... .

 

[oren29at]

לא בטוח שתגובת נגד, יותר כמו התעממות

שני גורמים פועלים נגד ג'ון לנון ככל שחולף הזמן: קריירת הסולו המוחמצת שלו, ועיקרון ה "last man standing".
&nbsp
בשבועות האחרונים יוצא לי לשמוע לא מעט ביטלס מודל 1965-1967. יצא לי גם לשמוע עוד כמה להקות בריטיות מפורסמות מהתקופה. אחרי כל השנים האלה, וה"לנוניזם" של שנות השמונים, ואז המעבר למקרטני בעשור האחרון- לנון ענק. פשוט ענק. נכון שבשנים ההן הלנון והמקרטני היו מעורבבים, אבל יש לממזר חתימה יחודית של יצירה, וכמה הברקות מלודיות עצומות. הגאונות שלו מגיעה מהבטן, והיא לא מובנית כמו זאת של החבר שלו, אבל היא נוכחת בלא מעט שירים, גם בפחות טובים שבהם.
&nbsp
קריירת הסולו שלו, כאמור, היא מוחמצת. כבר בתקופת הביטלס הוא עשה כל מיני דברים שלא היו בדיוק קריירת סולו, אלא יותר כמו חיבור בין הסלבריטאות שלו למסרים של שלום ואהבה שהוא רצה לקדם. עד 1975 הוא ידע הצלחות אמנותיות ומסחריות, אבל גם נפילה לבינוניות ופלקטיות. המוזיקה של לנון היא תבנית נוף החיים האישיים שלו, אולי יותר מכל מוזיקאי אחר, והבלגנים של המאבק מול הממשל האמריקאי על אישור שהיה בארה"ב+ הפרידה הארוכה מיוקו חילחלו למוזיקה שלו, ולא תמיד עשו לה טוב.
&nbsp
אחר כך באו חמש שנים של שקט, ואז (חצי) אלבום חזרה לפעילות, ואז הרצח.
&nbsp
יש גם את סר פול מקרטני, החיפושית היוצרת האחרונה שנשארה לעמוד. מאז 1995 מקרטני גם עושה מוזיקה לא רעה ברובה, וזה איכשהו מקרין גם על הפופ הסינתטי שלו משנות השבעים (אבל לא מהשמונים, תודה לאל). בשלב מסוים היתה תגובת-נגד ל"לנוניזם" באיזורי הביטלס- יותר ויותר אנשים אמרו ש"הם בכלל בצד של פול", אבל בסופו של דבר הביטלס הם ג'ון לנון ופול מקרטני, וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר.
&nbsp
אין ללנון גוף יצירה עצמאי עבה מספיק. הוא פישל פחות ממקרטני בשנות השבעים, אבל הדברים הטובים שלו מעטים מדי, ואין כל כך פינות נסתרות לצלול אליהן. הנסיונות של יוקו לשחרר כל מיני דמואים ושאריות אולפן לא תפסו, כי תכל'ס- זה לא היה באמת מעניין. השאריות הכי טובות שלו הלכו לאנתולוגיה של הביטלס- שני השירים הנוספים שיצאו ב 1995 הם תזכורת מכאיבה למה שלנון עשוי היה להיות אילו.
&nbsp
הוא היה מוזיקאי ענק, אישי, ישיר, אמיץ, חולם, נאיבי, ואנושי עד לשד עצמותיו. אני לא בטוח שיש הרבה כאלה שם בחוץ.
&nbsp

 

[the1head]

אין ללנון גוף יצירה עצמאי עבה מספיק... נו, ובגלל מה??

בתחילת שנות ה-70 מיד לאחר פירוק הביטלס הוציא לנון בזה אחר זה שנה אחרי שנה 6 אלבומים, שלפחות על 3 מהם אפשר להגיד יצירות מופת. אחר כך באמת הגיע שקט של חמש שנים ואז הוא חזר באלבום הקאמבק, Double Fantasy, שהיה גם אלבומו הרשמי האחרון. מה לעשות שהגורל (וגם אחד בשם צ'פמן) היכה בו וחיסל אותו ואת הקריירה המוערכת והבלתי מתפשרת שלו.
לו רק יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור - אני חושב שזה יכול להיות מדהים לחיות בתקופה בה הוא פעל והקליט. כל כך הרבה שירים גדולים הוא השאיר לנו שלדעתי זה פשוט חבל.

 

[DRORIKO8]

אני שמח לקרוא את ההודעה הזאת

נוצר איזשהוא קונצנזוס כאילו הקריירת סולו של לנון היתה מושלמת, וכל מי שהעז להביע דעה נגדית היה צריך להתחבא במערות. אני ממש לא אהבתי את מה שהוא עשה ב-70, זה נשמע לי כמו רוק חסר מעוף שהיום בכלל הוא נשמע מיושן. מבחינתי העשור הזה הוא העשור של בואי,איגי,ריד,יאנג והסטונס. ללנון בעיקר היתה את ההילה של הביטלס,לולא ההילה הזאת האלבומים שלו לא היו מוכרים כל כך הרבה. האמת שגם מקרטני קודם כל מזוהה בתור "ההוא מהביטלס" ורק אחרי זה יוצר(מצויין) שלעצמו.
השירים שלו היו פלקטים גם ברמת הליריקה, אם זה WOMAN שלא שונה משירי האהבה המטופשים של הביטלס בתחילת דרכם, אם זה IMAGINE הכל כך פלקטי ומנותק מהמציאות הפוליטית,או מהמציאות בכלל.
&nbsp
אגב מעניין שבעוד בתקופת הביטלס ג'ון נתפס בתור "השרוט" שיותר מושך למקומות אלטרנטיבים(REVOLUTION 9, Lucy in the Sky,Tomorrow Never Knows) בעוד מקרטני נתפס בתור הילד הטוב עם התה והלימון והספרים הישנים. כאשר דווקא אחרי הפירוק לנון פנה למוזיקה מתנחמדת ובינונית, בעוד מקרטני הוציא את מקרטני2 המחופף ואלבום על להקה במנוסה(מהפעמים הבודדות שאני יכול להגיד שלא בציניות "וואו! איך הוא חשב על הרעיון זה?")

 

[oren29at]

לא מכיר את הקונצנזוס שאתה מדבר עליו

כשאני התחלתי להתעמק בקריירות הסולו של הביטלס, אי שם בסוף שנות השמונים, קראתי ביותר ממקום אחד ששני אלבומי הסולו של לנון לאחר פירוק הביטלס ראויים, ולאחר מכן יש נפילה. למעשה, בגלל זה מעולם לא שמעתי את Sometimes in NYC ואת Mind Games בשלמותם, ואילו את רובו של Walls and Bridges שמעתי דרך האוסף המרובע Lennon שיצא ב 1990, ושסיכם טוב, יפה, ובצורה כרונולוגית את קריירת הסולו שלו. Plastic Ono Band יוצג שלם בשלמותו, Imagine כמעט בשלמותו (אבל היה לי את התקליט), ו Walls and Bridges גם כמעט בשלמותו.

באופן טבעי, לנון ומקרטני לא "שלטו" בשנות השבעים כמו שהם "שלטו" בשנות השישים. האמירה "לולא היה מהביטלס, מי היה קונה אותו" היא בעייתית, משום שמה לעשות, אדם מגיע עם רזומה מסויים. לדעתי הסובייקטיבית, יש ב Plastic Ono Band וב Imagine מספיק מוזיקה טובה שהיתה מוכרת כך או כך, אבל אולי זה רק אני.

לנון לא היה פואטיקן כמו דילן, משורר כמו לאונרד כהן, או אפי כמו ברוס ספרינגסטין. למעשה, לנון לא היה בדיוק מוזיקאי, משום שהוא הכפיף את האמנות שלו אל האישיות שלו, ולא להיפך. מקרטני למשל הקפיד להפריד בין חייו האישיים למוזיקה שלו. אנשים אחרים יוצרים אמנות עם מוטיבים אוטוביוגרפיים. לנון היה אולי איש הריאליטי הראשון: כל מה שעבר עליו או במוחו היה חומר למוזיקה שלו. טיפול פסיכולוגי שכולל מוטיבים של חזרה לילדות, פוליטיקה כלל עולמית, חייו הזוגיים, חייו המקצועיים, חייו בכלל- הכל נכתב, הולחן והוקלט. הנכונות הזאת לא לשמור על חיץ בין ג'ון לנון ל"ג'ון לנון" היא זאת שכבשה לא מעט לבבות ואזניים.

"Imagine" אמיתי כמו שלנון אמיתי (או מזויף כמו שהנבלה צ'פמן חשב, לבחירתך). לנון לא שאף לכתוב על המציאות, הוא רצה לשנות אותה. נאיבי? אוטופי? ככל הנראה. אתה טוען שהוא חולם, אבל הוא לא היחיד. יום אחד, בשאיפה, גם אתה תצטרף אליו, והעולם (אולי) יהיה לאחד.

האהבה שלו ליוקו אונו גרמה לו לכתוב כמה משירי האהבה היפים ביותר אי פעם, או סתם שירי אהבה יפים. אין לי מושג מה יש לך נגד "Woman". כוחו בישירותו ובפשטותו. מקרה קלאסי של less is more. גם שירים אחרים כמו "Oh My Love" או "Oh, Yoko" מעבירים יפה מאד את האהבה של לנון לאונו.

כוחו של לנון תמיד היה בפשטותו. גם כשהוא הלך על הקצה זה לא בא על חשבון המלודיה (לא כולל "Revolution #9"). באלבום Imagine הוא לא מנסה להוכיח שום דבר לאף אחד, אלא פשוט כותב שירים ומבצע אותם. יופי של אלבום.

ואף מילה על מקרטני.

 

[DRORIKO8]

אני לא אגיד שאימג'ין זה אלבום גרוע

כי אין בו פתטיות, אבל הוא נורא שיעמם אותי. זה רוק מאד סולידי כזה, לא רוק בומבסטי שמזעזע אותך לגמרי,נניח כמו זיגי סטארדאסט שיצא באותה תקופה. זה באמת הרגשה של כמו שאתה אומר אלבום אישי ופסיכולוגי שהוקלט יותר בשביל לנון עם עצמו, ולא אלבום שהולך להמציא את הרוק מחדש.
ובגללל שצריך לרחם קצת על הילד יומולדת אז אני לא אוסיף גם על החקיינות המוזיקלית באלבום

 

[oren29at]

לגיטימי

Imagine הוא לא אלבום אישי ופסיכולוגי. הקודם היה. זה סתם אלבום עם עשרה שירים לנוניים למהדרין. לנון יודע לעקוץ שם יופי כשצריך, אם זה "crippled Inside" הקליל לכאורה, "Gimme Some Truth" שהוא היפוכו המוחלט של "Imagine", וכמובן "How Do You Sleep?" שיורה ארטילריה כבדה על מקרטני.
&nbsp
חקיינות מוזיקלית ב Imagine? אשמח לשמוע איפה.
&nbsp
ונחמד, אגב, שבחרת להשוות דווקא לזיגי סטארדאסט, אחד מאלבומי הקצה העליון של הרוק, שיש בו אלמנט של אלטר אגו, כמו ב"סרגנט פפר", וששיר הפתיחה שלו, "Five Years", מהדהד בחזקה את "Mother" של לנון. או במלים אחרות: אפילו בהשוואה הלא הוגנת הזאת יוצא שהביטלס ולנון היו שם קודם

 

[DRORIKO8]

חח וואלה לא חשבתי על זה

באמת יכול להיות שבואי הושפע מסרג'נט פפר. מצד שני אורן,אל תשכח שבואי לפני שהפך למוזיקאי היה חובב תיאטרון ידוע(ובדרך כלל גם תיאטרון שוליים ביזארי) אז לדעתי זאת היתה ההשפעה הגדולה כל הקטע של האלטר אגו. בואי התייחס לזיגי כפורמט שהוא יותר גדול מהאלבום עצמו,בניגוד לביטלס שהשאירו את מדי הסרנג'נט שלהם באולפן.
&nbsp
לגבי IMAGINE אני התכוון לאלבום פסיכולוגי על פי אותו פירוש שאתה נתת בהודעה הראשונה. ואני מצטט "טיפול פסיכולוגי שכולל מוטיבים של חזרה לילדות, פוליטיקה כלל עולמית, חייו הזוגיים, חייו המקצועיים" כלומר לא רק שירים על יוקו(וגם כאלה יש שם,כמו השיר שאתה בעצמך העלת) אלא שירים מכל התחומים.
&nbsp
והאלבום לא מקורי מתחילתו ועד סופו. It's So Hard זה עוד שיר בלוז, Crippled Inside זה חיקוי של הבנד, Gimme Some Truth נשמע כמו שיר שלא היה מספיק טוב כדי להיכנס ל-ABBY ROAD ועוד ועוד

 

[oren29at]

נו, סוף סוף גרמתי למישהו לחשוב

כשכתבתי "טיפול פסיכולוגי שכולל מוטיבים של חזרה לילדות" התכוונתי בדיוק לזה- טיפול פסיכולוגי שלנון עבר ושאותו הוא תיעד (בערך) באלבום Plastic Onon Band. ב Imagine לנון לא משתמש במוזיקה כבכלי ריפוי, אלא חוזר לכתוב שירים על מה שמעניין אותו.
&nbsp
סרג'נט פפר היה סוג של נקודת אפס במה שנקרא "תרבות הרוק"- הוא היה ההוכחה שאפשר לעשות אמנות ממוזיקת פופ ולהישאר בחיים. Pet Sounds של הביץ' בויז היה לא פחות (ואפילו יותר) אמנותי, אבל היה עדיין בפורמט של בידור להמונים (ע"ע עטיפת האלבום), וזאפה היה אוונגארדגי מדי. הביטלס היו מיינסטרים לפני האלבום, ונשארו כאלה אחריו.
&nbsp
כאלבום, סרג'נט פפר לא אפוי עד הסוף, ולפעמים לא בכלל- הוא לא באמת אלבום קונספט, אלא רק מבחינה צורנית (החיבור בין השירים, החזרה על שיר הנושא לקראת הסוף). האלטר אגו נוכח רק בשיר הנושא, ולא בא לידי ביטוי בגוף האלבום עצמו, גוף שהוא בעצם שירים של הביטלס. הוא לא באמת "אלבום סמים", אם כי הוא ידידותי אליהם. העטיפה היא שוס גדול, זה כן. אבל חשיבותו של סרג'נט פפר הוא בסימון הדרך, ובאספקת רעיונות למיטב יוצרי הרוק העולמי מאז ועד היום בעצם.
&nbsp
לגבי המקירוית של Imagine- כתיבת שיר בפורמט בלוז או אמריקנה זה לא דוגמה לחוסר מקוריות. זה פשוט עניין סגנוני. אני מניח שעל האמריקנה של בוב דילן בשנות הששים, או הקאנטרי של ניל יאנג ב Harvest לא היית אומר "לא מקורי" (סתם דוגמאות). "Gimme Some Truth" זה עניין של טעם (כמו כל שיר אחר), אבל לא עניין של מקוריות.

 

[DRORIKO8]

הגיטרות שלו יותר מדי מזכירות את Your Never Give Me You Money

אבל בסדר מותר לו כי זאת להקה שהוא היה בה (מצד שני זה שיר של פול....)

 

[arieltr]

ככה בלי לשים לב נתת ל-IMAGINE את המחמאה הכי גדולה שיכל לקבל

ועוד עשית את זה בהפוכה כיוון שהתכוונת 180 מעלות מלהחמיא.

"אם זה IMAGINE הכל כך פלקטי ומנותק מהמציאות הפוליטית,או מהמציאות בכלל."
בדיוק. מנותק מהמציאות. בול בינגו. למה? עזוב, אתה לא באמת צריך הסברים על המציאות המחורבנט של אז, או היום.
אז מה הוא רוצה שתעשה? אהממ...בוא נביט בשם האלבום.

צדקת וכתבת מצויין. גם אם לא התכוונת ורק התפלק לך

 

[ציףציף1000]

אלבום משעמם

קריירת הסולו של לנון מעולם לא דברה אלי. השירים הפוליטיים היו מגוחכים והתיישנו מהר. היחסים הדביקים שלו עם יוקו תמיד היו בעלי גוון נרקיסיסטי, אם כי אולי מובן בדיעבד, אחרי שלנון היה נחלת הציבור במשך שנים, וכעת רצה להיות לבד עם זוגתו (מול המצלמות. ובאולפן) . סה"כ לא התרשמתי מקריירת הסולו שלו אבל לו היה נשאר בחיים היה וודאי כותב דברים מעניינים. מקרטני זה סיפור אחר.

 

[oren29at]

כל המוזיקה של לנון נרקיסיסטית

נרקיסיזם הוא מחיר מסוים שלנון שילם על כך שהמוזיקה שלו, כאמור, היתה מסונכרנת כמעט לחלוטין עם חייו הפרטיים. מהצד השני, המסרים הפוליטיים שלו עלולים היו לגלוש לפלקטיות.
&nbsp
את הפרטיות שלו, או ליתר דיוק- את זכות הבחירה שלו מתי להיות פרטי ומתי לא- הוא קיבל בניו יורק. יש סצינה יפה בסרט Imagine שיצא מתישהו בשנות השמונים, שבה ג'ון ויוקו הולכים בנינוחות בסנטרל פארק, וליד מגרש כדורסל אחד מבחין בהם אחד השחקנים. הוא מתקרב אליהם נרגש ואומר כל מיני דברים כמו "ואוו, ג'ון לנון, אני לא מאמין, אני מת עליך, מתי הביטלס יתאחדו?", ולנון עונה לו בחיוך "מחר" וממשיך ללכת. ללא ההמולה התקשורתית החונקת, לנון איפסן את הסרקאזם, ונשאר רק עם חוש הומור.
&nbsp
"לו היה נשאר בחיים"- לכי תדעי אם לא היה נופל עלינו איזה איחוד נוראי של הביטלס, או סתם מוזיקה צ'יזית מהאייטיז. כמובן שעדיף מוזיקאי מוחמץ גרוע על מוזיקאי מיתולוגי מת.

 

[the1head]

אני שמח שהדיון מתקדם לכל מיני כיוונים ושמח לתובנות חדשות

לא כולם אהבו את לנון - יכול להיות. לא כולם התחברו אליו - ברור. לא כולם האמינו לו - טוב.. אבל להגיד על היצירה שלו פלקטית או מטופשת - זה כבר לא מתקבל ולא לעניין. (אני לא הסנגור שלו, כן. זה ברמת הדיון) כל יוצר אישי נבחן אני חושב ברמת החשיפה האישית שלו וביכולת שלו להשפיע על אנשים ועל קהל המאזינים שלו. לנון חשף ושפך על הקהל את הקרביים שלו. הוא השפיע על אלפים (יוצרים ואמנים וגם סתם פשוטי העם) ובטח על השמות שהזכרת כאן: בואי, איגי פופ, לו ריד. היצירה שלו עדיין חיה ובועטת אם נרצה או לא.