ילדה אחת אמרה פעם: "מאיפה באים ילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?"
קשה לילדה לתאר לעצמה שהמבוגרים השונים מממנה בכל, היו פעם ילדים כמוה.
האחריות לגישור הפער בין העולמות נופלת על המבוגר, מפני שכל מבוגר היה פעם ילד, בעוד ששום ילד לא היה פעם מבוגר. ספרות ילדים ראויה מזמנת הורים וילדים לספר זה לזה על עצמם. זהו מקום וזמן להיפגש ולהקשיב אלו לאלו.
לכן אני רואה במפגש סביב סיפור ילדים דרך והזדמנות עבור מבוגרים להיכרות בין הילד שלהם לילד שבהם. כאשר סיפור ילדים מצליח לבטא מחשבות והלכי נפש אותנטיים של ילד, יש סיכוי שהוא יעורר גם את הילד שבמבוגר, ובכך יסייע לו להזדהות, להתקרב, להתחשב יותר בילד שלו.
ילד אחד אמר כך: “מה, הילדים שבסיפור חושבים שהם אמת ואנחנו סיפור?”
ובכך אמר: סיפור ומציאות, בעיניי הם היינו הך. ואמר גם: סיפור הילדים מבטא אותי. אני מזדהה עם הסיפור עד כדי כך, שאיני מבדיל ביני, לבין גיבוריו. הם חלק ממני, הם מבטאים אותי, הם משפיעים עלי.
הספרות המכונה ‘ספרות ילדים’, היא ספרות יחידה במינה הנקראת בו זמנית על ידי שני נמענים, מבוגרים וילדים קוראים אותה יחדיו.
סופר הכותב ספרות ילדים, נדרש לספק את צורכיהם של נמענים שונים מאוד זה מזה, בעת ובעונה אחת: – של הילדים החדשים בעולם, הטרודים בהבנת עצמם והסובב אותם, ושל המבוגרים, שרחקו מן הילדות, ומבקשים להיות מלווים נאמנים לילדיהם.
יומולדת שמח לסופרת הילדים מיריק שניר!
הציטוטים מתוך: "חנוֹךְ לנער על פי דרכו - לאה שניר משוחחת עם המשוררת וסופרת הילדים מיריק שניר" / לאה שניר, עלי-שיח 57, 2007.
ספריית בית אריאלה
המאמר ועוד כתבה בתגובה
*הסופרת המיתולוגית מיריק שניר: ""אמא אחת אמרה לי פעם: 'את לא מלמדת כלום בספרים שלך', לקח לי זמן להבין שזאת מחמאה"
עם יותר ממאה ספרים לילדים, הסופרת המיתולוגית מיריק שניר אומרת: "הילדים הם המראה של החברה שלנו; אנחנו מתרבתים אותם מהר מדי ומקצרים את זמן הסקרנות שלהם" • בראיון חג לרגל צאת ספר חדש, מחברת "איך אריה שואג" מספרת מדוע הכתיבה היא כמו כניסה לחדר חושך, למה לא השתייכה לברנז'ה ספרותית, וכיצד כותבים סיפורים לילדים בעידן רב־מגדרי
דפנה לוי
"מעולם לא שמתי תמונה שלי על גב הספר, הפרסום לא היה המטרה". מיריק שניר, צילום: יהושע יוסף
מיריק שניר היא מאותן כותבות בודדות שפשוט אי אפשר לקרוא את כל ספריהן לקראת ראיון איתן. ספרה החדש ״איך אריה שואג״ (הוצאת תכלת) הוא כנראה ספר הילדים המאה שכתבה, ובעצם אולי יותר מזה, כי שניר עצמה כבר הפסיקה לספור. ספרה הראשון ״גלגלים״ ראה אור ב־1982, וב־40 השנים שחלפו מאז היא כתבה ללא הפסקה. ברשימת ספריה אפשר למצוא קלאסיקות כמו ״מרים והים״, ״פרה פרפרה״, ״יואש ראש דבש״, סדרת השירים המולחנים ״יש לי שיר״ ועוד ועוד.
״איך אריה שואג?״ נולד מתוך רצון להעשיר את שפתם של פעוטות - כמין תרופת נגד לשאלות הנפוצות ״איך עושה חתול?״ או ״איך עושה פרה?״, שניר שואלת ״איך כבשה פועה?״, ״איך טווס צווח?״ ו״איך גמל מחרחר?״. לשניר, שהחלה את דרכה כמורה ועבדה במשך שנים בתחום החינוך המיוחד, יש רגישות מיוחדת לשפה, אהבה לחרוזים וביטחון מלא בכך שסיפורים אינם רק מעשירים את עולמם של ילדים, אלא גם יכולים לשמש כלי נפלא לתקשורת בין דורית, משום שהם פותחים למבוגרים צוהר אל עולם הילדים.
שניר יודעת לא מעט על עולמותיהם של ילדים. היא נולדה לפני 73 שנה בקיבוץ כפר גלעדי. בת רביעית מתוך תריסר ילדיהם של שמואל רבינוביץ ורחל סגל. את החיבה להוראה היא ירשה, כנראה, מסבה מרדכי סגל שייסד את ״סמינר הקיבוצים״, ומאמה שהיתה גם היא מורה. ״בילדות לא שיערתי ואפילו לא קיוויתי שאהיה סופרת ילדים,״ היא מודה. ״רציתי שני דברים: להיות מורה ושתהיה לי משפחה גדולה״. את שני החלומות הללו היא הגשימה. היא ילדה תשעה ילדים, ובגיל 73 היא גם סבתא לתשעה נכדים.
גדלת במשפחה מרובת ילדים לא דתית.
״לא דתית אלא ציונית. וכן, גדלנו בקיבוץ אבל מבחינה טכנית זה דווקא יותר מסובך להשכיב 12 ילדים בבתי ילדים שונים. היינו מתחלקים לפעמים לזוגות: גדול משכיב קטן וההורים עוברים ובודקים שהכל בסדר, ומתיישבים יותר זמן ליד המיטה של מי שצריך. לא היו בכפר גלעדי עוד משפחות כאלה. בתנועה הקיבוצית לא מאוד עודדו את זה, בלשון המעטה, כי היה קשה להאכיל משפחות גדולות, ואנשים היו צריכים לעבוד. לידות הוציאו נשים ממעגל העבודה. אבל ההורים שלי עבדו המון גם בתנאים האלה״.
העובדה שהיו לך 11 אחיות ואחים ולאחר מכן תשעה ילדים משלך הולידה רצון לכתוב לילדים?
״אין לי ספק שהשהות האינטנסיבית הזו בחברה של ילדים, כבת וכאם, וגם הבחירה שלי לעסוק בחניכה - ואני מעדיפה לקרוא לזה ׳חניכה׳ ולא ׳חינוך׳ - תרמו לכך. אני מניחה שיש לי כישרון כלשהו בתחום הזה, אבל התחלתי לכתוב כי תוך כדי האימהוּת וההוראה גיליתי שאני יכולה להשתמש בכתיבה כדי לעזור לילדים, והכי חשוב, לקרב באמצעותה מבוגרים וילדים אלה לאלה״.
מה ההבדל בין ״חניכה״ ל״חינוך״?
״האוזניים שלי והלב שלי שומעים במילה ׳חינוך׳ משהו שיוצא מאדם מבוגר ומושת על האדם הצעיר. המבוגרים מחליטים איך ולְמה הם רוצים לחנך, והם כופים הר כגיגית - חינוך הוא אחיד, יש איזו שיטה שמפעילים באותו אופן על כולם, כדי שיגיעו להישגים שנקבעו מראש. לעומת זאת, חניכה מחייבת התייחסות שונה, החונך הוא מלווה, שתוך כדי המסע המשותף לומד את הילד, כי כל ילד זקוק לליווי אחר, כמו שנאמר בספר משלי, 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ'״.
הרבה הורים מוצאים עצמם אבודים מול מערכת החינוך.
״כשמבינים את ההבדל בין חינוך לחניכה, אנחנו כהורים צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מצטרפים למכבש הלחץ שמפעיל בית הספר, שתובע מהילדים להתאים את עצמם למסגרות, ובמקביל נמצאים במידה רבה מאוד בצד של הילד, רואים את צרכיו ואת הייחוד שלו ומשתדלים לעזור לו למצוא את המסלולים האישיים שלו, את החונכות והחונכים הרגישים שיוכלו ללוות אותו גם בתוך המערכת. הורים צריכים לזכור שהם עצמם היו ילדים, אבל הילד מעולם לא היה מבוגר - כך שאין לו כלים להבין אותנו, ואנחנו אלה שצריכים לעשות את הדרך הארוכה כדי לפגוש אותו״.
לפעמים ספרי ילדים מספקים את הליווי הזה, או לפחות את התחושה שיש מי שמבין מה עובר על ילדים.
״את צודקת, ככה בדיוק אני מרגישה. קחי למשל את הספר ׳פרה פרפרה׳, שבו פרה משועממת באחו מדמיינת שהיא מעופפת כפרפרה בין פרחים, מתעוררת מחלומה לקולו של הרפתן, אבל מאז היא רואה את העולם בצבעים נפלאים. מדובר בחלום, כשבמציאות של הפרה לא השתנה שום דבר, אבל בעקבות משאלת הלב שהיא הגשימה במין הזיה, החיים שלה השתנו כי ההסתכלות שלה על העולם השתנתה. אני מקווה שזה מה שקורה להורה וילד שקוראים ספר ביחד - ההסתכלות שלהם משתנה. למבוגר יש הזדמנות לחזור לאיזו חוויה ילדית ומתוך המקום הזה לחוות את הילד שלו ולהתחבר אליו, אולי להבין אותו טוב יותר, לחנוך אותו לרגישות. זה מה שאני מרגישה שספרים יכולים וצריכים לעשות: לפעול לקירוב לבבות בין מבוגר לילד שהוא היה ולילד שלו״.
"מסר לייחודיות"
אני שואלת אותה את השאלה המתבקשת: מהיכן ההשראה לכל כך הרבה עלילות? ״או מהילדוּת שלי או מהחיבור שלי לילדוּת של הילדים שלי", היא משיבה. "המון פעמים קיבלתי בקשות לכתוב על נושאים מסוימים, אבל אני לא מסוגלת לכתוב ממקום שלא הייתי בו, שלא מעורר אותי ומרגש אותי ובא ממקום מאוד אותנטי. אני משתדלת מאוד בשום אופן לא לבוא עם איזה מסר שמכתיב את הסיפור. הכתיבה שלי היא כמו כניסה לחדר חושך, שבו הכל נעשה ללא מודעות, ורק 20 שנה לאחר מכן אני מגלה דברים בסיפורים שלי, וממשיכה לגלות בכל פעם שאני קוראת. דוד גרוסמן אמר שהספרים חכמים מכותביהם, וזה נכון״.
שניר, המתגוררת כיום במושב חיבת ציון, היא כאמור אם לתשעה - ארבע בנות וחמישה בנים: אחיעד, שיהר, רעות, אליאור, נהר, ידוד, נדר, יחל ותהין. ״כל אחד מהם עבר מסלול חניכתי שונה לגמרי, וליוויתי כל אחד מהם ככל האפשר בדרך שלו״, אומרת שניר. ״אני לא אומרת שלא היו תקופות שבהן אני הייתי מתוסכלת או שהם היו מתוסכלים מהמסגרות שהם נמצאו בהן, אבל בגדול, כל אחד עבר דרך אחרת עם רצון והשתדלות להתאים את מה שנכון לו, ולא פעם גם שהות קצרה או ארוכה בבית, בסוג של חינוך ביתי.
"חלק מילדיי צלחו יותר בקלות את מערכת החינוך והסתדרו איתה, ולאחרים זה בשום אופן לא התאים, ואני עמדתי לצידם ואפשרתי להם לחפש מערכות אחרות. המסר בבית, כפי שאת בטח מבינה מהשמות שנתנו לילדים, היה לייחודיות, וכל אחד מהם מצא את הייחוד שלו בדרכו. זה ניסוי וטעייה. אני מאוד בעד טעייה, כי בלעדיה אין למידה״.
החשיבות הרבה ששניר מייחסת לתהייה, תעייה וטעייה, ניכרת היטב בספריה. ב״מרים והים״, למשל, הילדה גיבורת הספר שואלת מהו הים - האם הוא לבן? האם הוא שחור? האם הוא קטן? האם הוא גדול? כשהיא מגיעה אל הים, היא מבינה, גם אם היא לא מנסחת את התשובה במילים. ״אמרה לי פעם אמא אחת: ׳את לא מלמדת שום דבר בספרים שלך. מרים שואלת ושואלת ואף אחד לא נותן לה תשובה'. הייתי עוד סופרת צעירה, אז לא הבנתי שזו בעצם מחמאה, שאני מעודדת למידה בדרך אחרת״.
