יום הולדת לחמותי

[אורני30]

יום הולדת לחמותי

בעלי ואני 7 שנים יחד, עברתי שנים של הערות עוקצניות וביקורת עליי מצד חמותי, כבן אדם, כבת משפחה, כאימא. בתור בחורה צעירה ניסיתי למצוא חן בעיניה, לחייך, לשתף, לשכנע שאני בסדר, זה רק נהיה גרוע יותר. בעלי היה מעיר לה (ללא ידיעתי) אך ללא הועיל. לבסוף התפוצצתי ורבתי איתה. כמובן שבתור אישה בוגרת הייתי מתמודדת עם הכל אחרת, אך זה המצב. מאז המקרה אנחנו נפגשות באופן נדיר ואמרות שלום מרוחק. לאחרונה עברתי תאונת עבודה שלאחריה החלמתי כשבועיים בבית. מן הסתם חמותי לא ביקרה או התקשרה, אך גם לא מסרה ולו דרישת החלמה מהירה מזויפת. בעוד שבועיים חוגגים לה יום הולדת, חלק מהמשפחה מגיעה, האם כדאי להצטרף או לוותר?

 

[שושנה אמסלם]

למה לבוא?

ברור שיש בינכם משקעים שלא ניתנים לריפוי.
מה הטעם להגיע למסיבה שברור שאת לא הולכת להנות ממנה.
בעיניי, אם אפשר לוותר על מריבות, עדיף.

מצד שני, אם פנייך באות לשלום ואת מוכנה בלב שלם לסלוח ולקבל את העובדה שהיא לא התעניינה בשלומך בשבועיים אחרי תאונת העבודה. שאת מוכנה לשים את הכל מאחורייך ולנסות לפתוח דף חלק ונקי במערכת היחסים אז תבואי וגם תקני לה מתנה.
הכל תלוי בך, מה הסיבה שאת רוצה ללכת.

 

[אורני30]

אני מתלבטת

אני מאמינה שאין מקום לכעוס (או לסלוח), אכן יש בינינו משקעים שלא ניתנים לריפוי. לרוב אני פשוט מנסה לצמצם אינטרקציה. אבל האם היעדרות מארוע משפחתי כזה לא נראית כהכרזת מלחמה? מגיעים כ 15 אנשים מהמשפחה, ודאי ישימו לב לחסרוני.

 

[mykal]

אהמממ

מבינה את הקושי שלך, 'לחגוג' למי שלא מתיחס,
(ואולי עוד יותר קיצוני --למי שמציק)
אני גם מסכימה עם האמירה "לצמצם אינטראקציה"
אני רק מזכירה לך שבעלך איתך, והוא זה שמגיב לדבריה.--שזה בכלל לא מובן מאליו.
&nbsp
ואז, השאלה אם באי ההליכה שלך את יוצרת נתק?
אם התשובה היא כן, אני במקומך הייתי הולכת, כדי לא לבלוט בהעדרי,
כדי לא ליצור נתק, (שיש לו השלכות בעתיד).
אבל גם בבואך יש לך אפשרות להיות קורקטית וקונקרטית--ושם לצמצם אינטראקציות.
קצת כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה.
&nbsp
&nbsp

 

[ayaht]

הוזמנת? מי מארגן את האירוע? חמותך או שאר בני המשפחה?

אם קיבלת הזמנה ממנה - תלכי.
אחרת, אין מה לטרוח, וגם אין מה להסביר.

 

[dori78]

שני דברים:

1. התירוץ הכי הגיוני בעולם: בדיוק ביום האירוע יחזרו הכאבים מתאונת העבודה.
בעלך יספר לכולם שנורא רצית לבוא אבל לא יכולת.

2. בכרטיס שלך כתוב שאת בת 35, מה שאומר שהכרת את הגברת בגיל 28.
אני לא יודעת איפה את משרטטת את הגבול בין בחורה צעירה לאשה בוגרת, אבל מבחינתי אשה בת 28 היא בוגרת לחלוטין (או לפחות בעלת פוטנציאל להיות כזו).
זאת לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בפורום הזה בכלות שמתייחסות לחמות שלהן כאל מפלצת דו ראשית או סתם נותנות לה מקום גדול מדי בחייהן;
מפחדות להביע דעה ולעמוד על שלהן מולה, נותנות לה דריסת רגל גסה בחייהן הפרטיים ומתחנפות במטרה למצוא חן.
אני באמת לא מבינה למה דווקא באינטראקציה הזו (כלה-חמות) יש נטיה לנשים להקטין את עצמן מול אשה אחרת.
תהיי גאה במי שאת, בדרך שבחרת בחיים, בבחירה הזוגית ובחינוך הילדים שלך.
אל תתני לאף אחד לערער לך את הבטחון בדברים האלה, כי מה שקורה בבית שלך הוא החלטה בלעדית שלך ושל בן הזוג שלך.

ולכי תדעי, אולי כשהיא תראה שיש מולה אשה בוגרת ובטוחה בעצמה ולא נערה מפוחדת - היא תעריך אותך מחדש...

 

[mykal]

רק לגבי סעיף 2,

בקריאה ראשונה התלהבתי, אהבתי, הרגשתי שאת כותבת אותי---
כשהייתי אשה בוגרת אבל צעירה מהיום.
היום כשאני כבר סבתא ועברו כמעט 40 שנה---אינני בטוחה שהתוצאה של המחשבה הזו--באמת פועלת (פעלה) לטובתי.
כי להחליט עצמאית זה נפלא--לא במארג יחסים קצת יותר מורכבים--של חיי זוגיות.
זוגיות לא מבטלת מארג של משפחה מורחבת.
גם בן זוג--הוא מישהו שחושב ומרגיש בוגר ועצמאי, ולא תמיד מרגיש וחושב ויכול לרצות את מה שבת זוגו חווה ואת ההחלטות שלה.
צריך ללמוד להתפשר--להגיע להסכמה על דרכי פעולה. כי אחרת משלמים,
לכן---כדאי לחשוב טוב טוב לפני קבלה של החלטה מעשית--חד צדדית.
החמות--היא אמא של הבעל--היא לא השכנה מקומה שניה--שאני עצמאית מחליטה על הקשר איתה.
סתם הרהורים לשבוע חדש.

 

[dori78]

אני לעולם לא כותבת אותך, כי את שונה ממני מאד.

לפי הכתיבה שלך פה את פשרנית ואפילו ותרנית, אולי כקו אופי בסיסי ואולי בעקבות דברים שעברת בחיים.
אני גדלתי והתחנכתי במקום ותקופה אחרים ממך.

בסופו של דבר, מה שקורה בבית הזוג הוא בהחלטת הזוג ולא אף אחד אחר.
הפשרות שיש לעשות הן לטעמי בין בני הזוג, לא בהתערבות ההורים של מי מהם.
אני יכולה להגיד "אני בוחרת להתחשב בדעה של X או Y", לא "אני מחוייבת להתחשב כי היא אמא של בן הזוג שלי".

 

[mykal]

אני בוחרת להתחשב בדיעה

של x שהוא בן זוגי, והוא גם חלק ממערך שלם שאחד מהם זו אימו.
וכן אני מצפה שיהיה איתי בשבילי וגם בשבילו--
במקרה שהעלה כאן למעלה, בעלה איתה--אבל אין בכוחו לחנך את אימו,
מה יעשה? ילך לבד ויתרץ אותה? יתעלם מהיותו נשוי?
מה באמת נכון לעשות? יש נכון אחד?

 

[dori78]

כנראה שלא נסכים

חמותי היא אדם בוגר ומעוצב, שלא מתפקידי ולא בכוחי לחנך ולשנות.
את אותו הדבר אפשר להגיד עלי.
מכיוון שכך, אני לא מוצאת שום סיבה לוותר ולשנות דברים שאני מאמינה בהם רק כדי להתחשב בה.
למה שלא יתחשבו בי ובהעדפות שלי, בעיקר כשמדובר במה שקורה בבית הפרטי שלי?
יותר מזה: לא מדובר פה בעניין חינוכי, כפי שהיה ניתן להגיד על ילד בן שנתיים שרוצה משהו שולא מקבל, בין השאר כי הוא צריך ללמוד להתמודד.
מדובר באשה בוגרת בדיוק כמוני, שהיא שווה לי ולא מעלי בשום צורה.
לא יקרה לה שום דבר אם לא ניקח את עצותיה בכל הנוגע לגידול ילדים וניהול הבית,
לא מתוך רצון לחנך אלא כי מה לעשות - זה הבית שלי ושל הבן שלה, לא שלה.

בכל יום אני מתמודדת עם דברים שמה לעשות, לא קורים כפי שהייתי רוצה.
תנחשי מה? אני לא מתה מזה. גם לא מתעלפת. גם חמותי לא.
מי שרואה בדברים כאלה פגיעה טראומטית שמצדיקה ניתוק קשר - שיבושם לו.
אין שום בעיה להגיד: אני שמחה שאת חושבת עלינו ורוצה לעזור, אבל הפעם החלטנו לעשות משהו שונה ממה שהצעת.

לגבי פות"ש - היא מציגה מצב שבו הנזק כבר נעשה, אם בגלל שהיא "הפכה את עורה" וקיבלה זריקת אסרטיביות אחרי X שנות נישואים
ועכשיו קשה לחמותה לקבל את העובדה שיש לכלתה העדפות שונות ושהיא הקובעת בבית שלה,
ואם בגלל שהחמות מלכתחילה עוסקת בענייני כבוד מטופשים של "למי הקשיבו ולמי לא".
במצב שכזה - אני לא הייתי הולכת לחגיגה לכבוד מישהי שממררת את חיי, לא משנה מה הקשר שלה אלי.

כמו כן, אני לא מאמינה ששני אנשים שהחליטו לנהל משק בית משותף ולהביא ילדים ביחד
חייבים להיות דבוקים אחד לתחת של השני בכל דקה שהם לא במקומות העבודה שלהם.
אז כן, אף אחד לא ימות אם הבעל יילך לבד (או עם הילדים) לחגיגה של אמא שלו,
שבמקרה נמצאת במריבה מטופשת של ילדה בת 4 עם כלתה.

 

[mykal]

לא חולקת על אף מילה שכתבת כאן.

רק איך כתבת ?! הנסיון, אוי הנסיון.
לא, לא צריכים להיות 'דבוקים' יכולים ואפילו נכון לעשות הפרדה
ולתת לכל אחד את המרחב שלו.
אבל--כשהיא מחליטה רק הפעם לא לחגוג זה ענין אחד--אבל כשיטה,
שכל פעם ה'צד שלו מוחרם, זה לא מוביל לטוב.
אז כן, אני ותרנית באופיי--וגם סלחנית, אבל מצד שני אני גם דעתנית,
ועומדת על שלי. ויש לי גבולות של מי אני ועד כמה לותר.
כשאני נפגעתי (לפני כמעט 40 שנה) אני ניתקתי--וכן ממש לא היינו דבוקים
לא בשום דבר--אבל מבחינתי משפחתו לא היתה אופציה בשבילי--וכן שילמתי מחיר,
שאינני יודעת אם זה היה נכון---ומותר לחשוב מחדש ואולי היה יותר נכון למצוא פתרונות אחרים? ואני מציעה בס"ה לחפש אופציות אחרות גם כשנפגעים. ודוקא כי אנחנו בוגרים ו'שוים' (מלשון שויון, אין בכלל דבר כזה).

 

[מימי מייאו 1]

איך ירגישו ילדייך אם לא תבואי

איך הקשר שלך עם שאר המוזמנים?

 

[ויקה1222]

אני לא הייתי הולכת

 

[אמאשלשון]

יש דברים לא ברורים בהודעה שלך

איך חמותך הצליחה להגיע למצב שבו שנים רבות היא יורדת עליך?
אם בעלך היה מעיר לה ללא ידיעתך (איך את יודעת שהעיר לה ללא ידיעתך?) למה הוא לא שם לזה סוף כשראה שההערות שלו לא עוזרות?
אם הוא העיר לה משמע הוא חושב שאת צודקת והיא טועה, איך הגעתם למצב שהוא ממשיך איתה בקשר רגיל?
אולי היא לא יודעת שעברת תאונת עבודה כי בעלך לא עידכן אותה?
ואם היא כן יודעת, למה בעצם את רוצה דרישת שלום מזוייפת כהגדרתך?
חוגגים לה יום הולדת הפתעה או שהיא מארגנת עבור עצמה?

 

[נומלה]

תשאלי את בעלך

ממילא אם תלכי זה יהיה בשבילו. הרי לך לא איכפת ממנה. תשאלי אותו כמה זה חשוב לו. אם זה מאוד חשוב לו אולי כדאי ללכת בשביל שיהיה לו נעים. אם זה לא חשוב לו, תבלי ערב עם חברות במקום.

 

[קצף גל]

אורני יקרה, ברור שתלכי.

תמצאי כבר מה לעשות ועם מי לשוחח. תלכי עבור שלמות המשפחה, למען הנכדים ולמענך, תכלס. ממש לא צריכה להתעניין בה יותר מדי, אבל תפגיני נוכחות ולא תצטערי.