יום האהבה הארור!
אולי החלטתי לכתוב כי נמאס לי לדבר. מה שווה הדיבור אם אין אף אחד בצד השני שמקשיב לו. הוא אולי שומע אבל בטוח לא מקשיב נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אז נמאס לו מהתלונות שלי. אני כל הזמן לא מרוצה הוא אומר ומה בסך הכל ביקשתי ? קצת אהבה? קצת חיבה? יחס? לפעמים אני לא יודעת למה אני מתאמצת...אין הרבה שכל בקלבסה, האם זה באמת טיפשות לשמה או שמה באמת גבר ואישה כל כך שונים ? הפער בשיח כל כך לא ניתן לגישור שחבל על כל מאמץ? יום האהבה האחרון הוא שהביא אותי לכדי הסקת מסקנות מעין אלו. יום האהבה הארור. מה עם כל הנשים ההם שאין להם בעל "רומנטי ושרמנטי"? זבש"ם שיתמודדו. שיחשבו שהן לא מיוחדות מספיק שהן לא אהובות מספיק אבל למה ? למה? למה כולן כן ואני לא? מה מיוחד בכולן שהם מקבלות ברכה ופרחים ושוקולד ואני לא? לי לא מגיע? "אני אוהב אותך כל השנה ולא רק ביום אחד" טיפש מטופש, מילים של קמצן אגואיסט שקשה לו לעשות מאמץ קטן בשבילך. בשביל לשמח אותך. ולא. אני לא יעבור על זה בשתיקה הפעם. עד המוות מותק אני ואתה במלחמה הזאת עד שלשני ימאס וזאת לא תהיה אני. החלטת לשים את הטבעת על האצבע הזאת תעמוד בדרישות, תעשה את העבודה. הפעם אני לא מוותרת. אחרי תשע שנים ביחד ושלוש וחצי שנות נישואים את חושבת : הוא כבר מכיר אותך היטב, יודע מה מכאיב לך ומה משמח אותך, מה מקפיץ אותך ואיך לדבר אל ליבך" אך כנראה שזה לא כך, הכעס משתלט על כולך ועוטף אותך עד שאת לא רואה ממטר. את כבר לא פונה איליו ברכות האופיינית לך את תוקפת כמו כלב שמירה חסר מעצורים, מגנה על ששלך, הגאווה הפגועה הזאת, חוסר הביטחון שלך ביחסים שקשרת עם אדם שאת כל כך פתוחה איליו פגיעה מולו, נפשך חשופה מולו והוא למד להכיר בה כל סנטימטר. ואין לו רחמים. הוא דורך עליה בגסות כזאת נבזי, פרא! אתה זה שעמדת לצידי בחופה ונשבעת לאהוב אותי ויהי מה? מוג לב. אני אומרת שיום האהבה לא חשוב לי...זה שקר. שקר שמספרות כל הבנות כדי שיכלו לשחק אותה מופתעות ומתרגשות כשהן מקבלות מחוות אהבה. והוא לקח את זה ברצינות- פסילה ראשונה. למרבה התדהמה שלו התעצבנתי. דרשתי פיצוי! הסברתי ראציונאל כמו נציגת שירות ממולחת, והוא הפנים. יום למחרת- כלום- פסילה שנייה. "אם את רוצה לצאת למסעדה או שאני אקנה לך מתנה תגידי" – פסילה שלישית והוא עף מהבית. לך לך לחבר. אני לא רוצה לראות אותך. וכך נשארתי לבדי. בוכייה. מנסה לנהל דו שייח עם עצמי האם זאת המלחמה שאני רוצה לנהל עכשיו? אם אני אוותר עכשיו הכל לחינם? פותחת צוהר לעתיד חסר התחשבות, חסר אהבה, חסר פרחים וכל שאר ה"טובים" שנשים אומרות שלא צריכות ולא באמת מתכוונות לכך?לא לא מותק אין לך סיכוי. אז הוא הוציא את אמא שלי והחברות שלי וכל מה שיכל לחשוב להתלונן עליו. ואני מיואשת. טוב תעזוב. לא אתלונן יותר לא אדבר בכלל. זה מה שאתה רוצה זה מה שיהיה. מעכשיו אני אשתוק לעולם. ואת כל החיבה שאני מרעיפה עליך אני גם אשמור לעצמי. כן מותק...מה חשבת? שתבל רק את הטוב בלי הרע? היית מת!!! אין יותר "חיים שלי" ו"אהובי" נגמר! מי שלא נותן שלא יצפה לקבל. לא ככה? אני שונאת את יום האהבה הארור הזה....
אולי החלטתי לכתוב כי נמאס לי לדבר. מה שווה הדיבור אם אין אף אחד בצד השני שמקשיב לו. הוא אולי שומע אבל בטוח לא מקשיב נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אז נמאס לו מהתלונות שלי. אני כל הזמן לא מרוצה הוא אומר ומה בסך הכל ביקשתי ? קצת אהבה? קצת חיבה? יחס? לפעמים אני לא יודעת למה אני מתאמצת...אין הרבה שכל בקלבסה, האם זה באמת טיפשות לשמה או שמה באמת גבר ואישה כל כך שונים ? הפער בשיח כל כך לא ניתן לגישור שחבל על כל מאמץ? יום האהבה האחרון הוא שהביא אותי לכדי הסקת מסקנות מעין אלו. יום האהבה הארור. מה עם כל הנשים ההם שאין להם בעל "רומנטי ושרמנטי"? זבש"ם שיתמודדו. שיחשבו שהן לא מיוחדות מספיק שהן לא אהובות מספיק אבל למה ? למה? למה כולן כן ואני לא? מה מיוחד בכולן שהם מקבלות ברכה ופרחים ושוקולד ואני לא? לי לא מגיע? "אני אוהב אותך כל השנה ולא רק ביום אחד" טיפש מטופש, מילים של קמצן אגואיסט שקשה לו לעשות מאמץ קטן בשבילך. בשביל לשמח אותך. ולא. אני לא יעבור על זה בשתיקה הפעם. עד המוות מותק אני ואתה במלחמה הזאת עד שלשני ימאס וזאת לא תהיה אני. החלטת לשים את הטבעת על האצבע הזאת תעמוד בדרישות, תעשה את העבודה. הפעם אני לא מוותרת. אחרי תשע שנים ביחד ושלוש וחצי שנות נישואים את חושבת : הוא כבר מכיר אותך היטב, יודע מה מכאיב לך ומה משמח אותך, מה מקפיץ אותך ואיך לדבר אל ליבך" אך כנראה שזה לא כך, הכעס משתלט על כולך ועוטף אותך עד שאת לא רואה ממטר. את כבר לא פונה איליו ברכות האופיינית לך את תוקפת כמו כלב שמירה חסר מעצורים, מגנה על ששלך, הגאווה הפגועה הזאת, חוסר הביטחון שלך ביחסים שקשרת עם אדם שאת כל כך פתוחה איליו פגיעה מולו, נפשך חשופה מולו והוא למד להכיר בה כל סנטימטר. ואין לו רחמים. הוא דורך עליה בגסות כזאת נבזי, פרא! אתה זה שעמדת לצידי בחופה ונשבעת לאהוב אותי ויהי מה? מוג לב. אני אומרת שיום האהבה לא חשוב לי...זה שקר. שקר שמספרות כל הבנות כדי שיכלו לשחק אותה מופתעות ומתרגשות כשהן מקבלות מחוות אהבה. והוא לקח את זה ברצינות- פסילה ראשונה. למרבה התדהמה שלו התעצבנתי. דרשתי פיצוי! הסברתי ראציונאל כמו נציגת שירות ממולחת, והוא הפנים. יום למחרת- כלום- פסילה שנייה. "אם את רוצה לצאת למסעדה או שאני אקנה לך מתנה תגידי" – פסילה שלישית והוא עף מהבית. לך לך לחבר. אני לא רוצה לראות אותך. וכך נשארתי לבדי. בוכייה. מנסה לנהל דו שייח עם עצמי האם זאת המלחמה שאני רוצה לנהל עכשיו? אם אני אוותר עכשיו הכל לחינם? פותחת צוהר לעתיד חסר התחשבות, חסר אהבה, חסר פרחים וכל שאר ה"טובים" שנשים אומרות שלא צריכות ולא באמת מתכוונות לכך?לא לא מותק אין לך סיכוי. אז הוא הוציא את אמא שלי והחברות שלי וכל מה שיכל לחשוב להתלונן עליו. ואני מיואשת. טוב תעזוב. לא אתלונן יותר לא אדבר בכלל. זה מה שאתה רוצה זה מה שיהיה. מעכשיו אני אשתוק לעולם. ואת כל החיבה שאני מרעיפה עליך אני גם אשמור לעצמי. כן מותק...מה חשבת? שתבל רק את הטוב בלי הרע? היית מת!!! אין יותר "חיים שלי" ו"אהובי" נגמר! מי שלא נותן שלא יצפה לקבל. לא ככה? אני שונאת את יום האהבה הארור הזה....
אבל ברצינות, כל הלבבות האלה ליום האהבה לא באמת עושים עליי רושם. זה הכל תעמולה שיווקית גאונית כדי שאת תחשבי שאת צריכה משהו חיצוני כדי לאהוב. כל יום צריך להיות יום אהבה נשמה. ואם את לא מטפחת את זה, אז גם יום אחד שמוקדש עאלק לאהבה, לא יהיה כמו שרצית. וכשכל יום אהבה נשמה, את לא שמה לב ש"ולנטיינ'ס"
