../images/Emo201.gif
אריאן יקרה, כל כך הרבה זמן רוצה לכתוב לך ופשוט לא מצליחה למצוא את המילים. כל כך קשה להיות במצב שלך. פשוט בלתי נסבל. כל כך קשה אפילו להמשיך לחיות. והנה את, עם כל כך הרבה כוחות, אלוהים יודע מאיפה, ללכת ולהכין עוגה ליומולדת (כניראה מעדן הכוחות). אני חושבת שאף אחד לא ממש מצפה ממך להתנהג כרגיל. מי יכול לצפות מאמא שאיבדה את בנה הקטן להתנהג כרגיל? הבכי והגעגועים העצומים הם התגובה הנורמאלית, והיחידה למצב הזה. גם אם יהיו לך התקפים כאלו בעוד 30 שנה, זה יהיה מובן לחלוטין. את מתאבלת וזה הכי נורמאלי בעולם. רק מהאבל יהיה אפשר להמשיך אחר כך. תני לעצמך ותרשי לעצמך להתאבל לבד וביחד. תני גם לעדן להתאבל. אני בטוחה שהיא תדע גם לשמוח. אין סתירה בין אבל ושמחה. מותר להיות עצובים.
