קורא ומבין
New member
יום בא, והולך...
כבר כתבתי על החשש, על ההיסוס, על הניסיון... תוהה, מה באמת קורה, ולא מצליח להבין את עצמי. למה זה קורה, פעם אחרי פעם אחרי פעם, שלא מצליח להתחיל ללכת. ונשאר עטוף באנונימיות יחסית, חמה ובטוחה, נשאר קצת רחוק, חושש לגעת, לא מעז להתקרב. רואה אותה באה, והולכת, ואני נשאר נטוע על מקומי, מביט אחריה וחושב לעצמי... מה בעצם קורה? וגם את, נעימה, וחביבה, אשת שיחה, פתוחה ומרגישה, יפה ומרתקת... ולמרות כל היותך כזו, אינני מצליח שלא להזכר ברגעים ההם, שהאדמה שנראתה עד אז כה גדולה ומוצקה, מבטיחה ויציבה, החלה לרעוד תחת רגלי. את השניות שהשמיים התנפצו ממעל, והידיים רק חיפשו לתפוס במשהו, שלא ליפול... והימים שחשבתי שכבר אין עבור מה לחיות, ואין שום סיבה לקום בבוקר... ולא בטוח שבכלל אוכל אי פעם לקום... והחושך מסביב כל כך עמוק, עד שכלל לא בטוח שבכלל יהיה שוב בוקר... ואני יודע ששוב בחרתי בדרך הבטוחה, שלא לנסות, כדי לא להפגע. שלא לנסות, כדי לא לפגוע. כי למדתי כמה שביר הוא הלב, בין אם הוא הלב שלי, ובין שהוא לב של אחר...
כבר כתבתי על החשש, על ההיסוס, על הניסיון... תוהה, מה באמת קורה, ולא מצליח להבין את עצמי. למה זה קורה, פעם אחרי פעם אחרי פעם, שלא מצליח להתחיל ללכת. ונשאר עטוף באנונימיות יחסית, חמה ובטוחה, נשאר קצת רחוק, חושש לגעת, לא מעז להתקרב. רואה אותה באה, והולכת, ואני נשאר נטוע על מקומי, מביט אחריה וחושב לעצמי... מה בעצם קורה? וגם את, נעימה, וחביבה, אשת שיחה, פתוחה ומרגישה, יפה ומרתקת... ולמרות כל היותך כזו, אינני מצליח שלא להזכר ברגעים ההם, שהאדמה שנראתה עד אז כה גדולה ומוצקה, מבטיחה ויציבה, החלה לרעוד תחת רגלי. את השניות שהשמיים התנפצו ממעל, והידיים רק חיפשו לתפוס במשהו, שלא ליפול... והימים שחשבתי שכבר אין עבור מה לחיות, ואין שום סיבה לקום בבוקר... ולא בטוח שבכלל אוכל אי פעם לקום... והחושך מסביב כל כך עמוק, עד שכלל לא בטוח שבכלל יהיה שוב בוקר... ואני יודע ששוב בחרתי בדרך הבטוחה, שלא לנסות, כדי לא להפגע. שלא לנסות, כדי לא לפגוע. כי למדתי כמה שביר הוא הלב, בין אם הוא הלב שלי, ובין שהוא לב של אחר...
