אנסה לפרוס לפחות חלק.. (ט)
בתקווה שאצליח לקבור אותן שוב עד לארוחה.
(זה טריגר רציני, אני חושבת.
אז מי שלא מתאים לה היום..
אשמח שתשמח
ולא תקרא מה שיעשה לה רע..
כמו כן, אני רוצה לציין שמדובר אך ורק במחשבות שלי,
הן לא שופטות אף אחת, אם בטעות תרגישו ככה.
סליחה.)
אני יודעת שלא הכל טוב וורוד ויפה, ויש הרבה חורים בכל הצד הרעיוני שלי לזה, אבל כבר אין לי את היכולת לסתום אותם בלי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי.
נראה לי שהכל מתחיל בזה שאצלי במשפחה כולם אוהבים לאכול. כולם.
גם סבא סבתא ודודים ובני דודים ו.. כולם.
בשני הצדדים.
כל אירוע משפחתי התחיל בלחשוב על מה אוכלים, ואח"כ מה עושים.
יש חגים שלמים שלא עושים כלום חוץ מלאכול.
אני דתיה, ואפשר לראות את זה כל שבת;
הזמן היחידי שכולנו ביחד זה סביב השולחן כשאוכלים.
ואם לא אוכלים, אז ישנים, או קוראים על הספה, או עם חברים..
כל דבר שהוא מעבר לאוכל לא באמת שייך.
וכשעצרתי לחשוב על זה, נזכרתי ששמעתי באיזושהי שיחה לפני שנה וחצי שלאחרונה מנסים לדחוף לנו שאוכל הוא הרבה יותר ממה שהוא באמת.
אם זה בתוכניות בישול, ריאליטי ואמיתיות, שהתחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, אם זה בתרבות כזאת שאוכל הוא העיקר, ושצריך גם להשקיע בו- שיהיה מורכב ומיוחד ומקורי ומעניין, להשתמש בחומרים שעולים המון כסף, לעבוד שעות על הכנה של.. של כלום, בעצם.
של משהו שהוא בסה"כ עומד שנייה על הלשון ונכנס לבטן.
עוד לא ראיתי אף מכונית שמשקיעה ככה בדלק שלה.
וכשהתחלתי לחשוב על זה, הבנתי כמה זה דוחה.
כמה זה בהמי ותאוותני, וכמה שאני נגעלת מעצמי על שאני חלק מזה.
מה גם שביהדות יש מקום של כבוד לצומות.
יום כיפור- בו הצום הופך אותנו לקרובים למלאכים, ט' באב- שבו הצום מביע צער וכאב אמיתיים, עד שאנחנו לא יכולים לאכול בכלל.
ויש עוד כמה צומות שפזורים לאורך השנה, וגם אפשרות לקבל על עצמך תענית יחיד, כל זה כדי לכפר על חטאים ולעשות חשבון נפש.
לא שאין עניין בארוחות, אבל יש עניין בלהשאיר אותן פרופורציונליות לרוח, ולהגביל אותן.
ופה אני נכנסת.
לא רוצה שזה יהיה כזה עניין. דלק וזהו.
תמיד דאגתי שאוכל משהו, שיהיה לי כוח לכל החובות שיש לי ולכל מה שאני צריכה. אף פעם לא הרעבתי את עצמי מספיק. לא כדי להתעלף, לא כדי באמת לרדת כמו שאני רוצה.
לכן זה לקח זמן.
התכנון היה להתחיל עם זה, תוך ידיעה שבהתחלה זה יגרור התעסקות מוגברת בזה, ואח"כ זה ייכנס לשגרה.
אחרי יום אחד של לא לאכול, הרבה יותר קל להתחיל את הבא אחריו...
אבל עצרו אותי לפני שזה נעשה שגרה.
למרות שהרגשתי שזה כן מתחיל.
וזה הצד הרעיוני- רציונלי של הכל.
בלי לדבר בכלל על מה שזה גורם לי להרגיש..
