יום אחד היה לילה .
אחרי שבוע עבודה מייגע, הנה הגיע גם יום שישי. שנינו מגיעים אל אולם המופע, חוטפים מהבר בקבוק יין אדום ופונים אל השולחן השמור. די מזמן לא יצאתי, והנה היין מתחיל לשחרר אסורים. הראש נע בקצב הבס ויד מזדחלת אליי מתחת למפת השולחן. אני מצמיד את כסאי אליה, להיות עזר כנגדה ולהקל על ידי. הברך החשופה מגיבה מייד למגע אצבעותי, ואני נותן להן ללכת במקומי אל מתחת לחצאית. שוקיה מנחשות אותי, אולי אף מעצמן, ונפתחות אל היד שגולשת לישבן. אנקה חטופה נמלטת מפיה ואני מוסיף "וואו..." של הסוואה לעבר הבמה. כף ידה מונחת על גבעת מכנסי שתופחת במהרה, ורק מקשה עליה את הפתיחה. מריץ' ורץ' מזנק הזין, היישר אל כף היד. היא טובלת את האצבע בכוס היין ועוטפת את עטרת ראשי. היד גולשת לכיוון הביצים ולחיצה קלה מוציאה מפי עוד קריאת התפעלות לעבר הבמה. ידינו התאימו עצמן לקצב הלהקה, ושנינו נעים על הכיסא, עד המפלט, לעיר מקלט. בסיום המופע יצאתי לסיגריה והיא פנתה אל השרותים. "יש לך אולי אש?" פנתה עוד אחת שהחליטה לסרטן עצמה מדעת. הוצאתי והושטתי את ידי עם המצית אל שפתיה. היא הייתה יפה לאור הלהבה שהאירה את פניה. "שמי ענת" אמרה והושיטה את היד, "תודה, הצלת אותי." בטרם הספקתי להשיב הוסיפה, "אתה פה לבד?" עוד בטרם הספקתי לענות הופיעה התשובה. גילגלנו שיחה עד סוף הסיגריה ועל סף הפרידה החבורה הציעה שנצטרף אליהם לאיזה פאב. קפצתי על ההצעה בשימחה. פנינו אל הסימטה הקרובה. צעדתי עם ענת קדימה והשלישיה מאחורינו. "אתם נשואים?" שאלה ענת כשעיניה מצביעות לאחור. "לא," השבתי, "אנחנו לא, אבל אני כן." "אההה.." השחילה ענת בטון של "ימשיך כבודו, נשמע מענין". "אנחנו חברים טובים ותו לא. אבל אני נשוי, פלוס שלושה אפילו." צחקה. "זה מתחיל להשמע לי כמו בדרך אל האושר. לאשתך לא אכפת שאתה???" המשיכה בידיה את השאלה. "האמת היא שלא, אנחנו רק נשואים אבל למעשה חברים שחולקים ילדים. היא גילתה שהיא למעשה מעדיפה נשים. אז בעניני מיטה, כל אחד לעצמו." "אוקיי בוא נראה, אז ככה, אלף – לקחת חומר משובח. בית – יש לך דמיון של ילד מופרע. גימל – תציל אותי" עוד בטרם הזעקתי את 669, הגענו אל הפאב והתיישבנו סביב השולחן. השיחה סביב השולחן העגול נסובה, כמו כל שיחת פאב, על כלום בליווי צחוקים רועמים. כבר שלוש לפנות בוקר וכולם מחליטים שזה הזמן להתפזר. אני די שתוי וזה היווה תרוץ טוב לא לחזור אל האוטו. החלטתי ללכת ברגל הביתה, שבמיקרה היה גם הכיוון של ענת. התנצלנו ונפרדנו מהשלישיה, שפנתה חזרה למקום החנייה. כעבור שלושת רבעי שעה של הליכה איטית, באויר הלילה הקריר, הגענו אל פתח ביתה. התיישבנו על האוטו ליד הבית, ושלפנו עוד סיגריה. "אני לא אזמין אותך לעלות,"אמרה לפתע, "האקס שלי הוא הבייבי סיטר, וזה לא.." משכה בכתפיה. "את יפה נורא. את בטח חושבת שאני מסטול, ואת צודקת, אבל אני לא יכול להוריד ממך את העינים. וכן, אני יודע שאני לא עולה." "אתה יודע בת כמה אני?" שאפה מהסיגריה. "כן, וזה לא ממש משנה," עטפתי את פניה בשתי ידי, כשאני מביט אל תוך הירח המלא בעיניה "בגילי." "אני בת 41" התעקשה. שיחקתי את המשחק "איזה חודש?". "ינואר, מזל דגים". "אני דלי וזה אומר שאת זקנה ממני בכמה שבועות. עכשיו שהבהרנו את הענין אפשר להמשיך?" "אני עם שתי הרגליים על הקרקע. גרושה שבע שנים, עם ילד. אתה רך, מעופף, חולם." הבדידות זלגה מתוך עיניה. את באמת יפה, חשבתי לעצמי שוב בקול. ליטפתי את ראשה וקרבתי את שפתי. הלשון השתרבבה אל בין שפתיה כחוליית מסתננים. נשענתי בגבי אל קיר הבנין ומשכתי אותה אלי. היד עוד ניסתה להגיד שאולי זה לא הרעיון הכי מוצלח, אך הפה נצמד ורגלה הורמה ועטפה אותי. ידי מתחת לחולצה ממוללת את הפיטמה שכמהה למגע. הוצפתי בכל גופי. שוב הרגשת הנעורים הזו של פעם בחיים. כמה פעמים בחיים אנחנו באמת מרגישים כמו פעם בחיים??? עמיר לב, בקול באס נמוך, דיבר אלי בראש כשגופוינו נצמדו אחת לשני, אני בתוכה, ולעזאזל השכנה. הסתובבנו, גבה אל הקיר, היא פונה אל הכביש ופני אל הקיר. רעד עליי הבית, או שמא זו היא. התחבקנו מיוזעים. אשכרה זיקוקים של פעם בחיים. הבטתי בעיניה. "אנחנו לא נתראה יותר, נכון?" חייכתי אליה בעינים דומעות. "אני לא אמכור לך את הירח," אמרה, "החיים שלך מסובכים לי מידי" השלימה וחיבקה. התגלגלתי הביתה עם השמש העולה. עוד שעה צריך לקחת את הילד לאימון.
אחרי שבוע עבודה מייגע, הנה הגיע גם יום שישי. שנינו מגיעים אל אולם המופע, חוטפים מהבר בקבוק יין אדום ופונים אל השולחן השמור. די מזמן לא יצאתי, והנה היין מתחיל לשחרר אסורים. הראש נע בקצב הבס ויד מזדחלת אליי מתחת למפת השולחן. אני מצמיד את כסאי אליה, להיות עזר כנגדה ולהקל על ידי. הברך החשופה מגיבה מייד למגע אצבעותי, ואני נותן להן ללכת במקומי אל מתחת לחצאית. שוקיה מנחשות אותי, אולי אף מעצמן, ונפתחות אל היד שגולשת לישבן. אנקה חטופה נמלטת מפיה ואני מוסיף "וואו..." של הסוואה לעבר הבמה. כף ידה מונחת על גבעת מכנסי שתופחת במהרה, ורק מקשה עליה את הפתיחה. מריץ' ורץ' מזנק הזין, היישר אל כף היד. היא טובלת את האצבע בכוס היין ועוטפת את עטרת ראשי. היד גולשת לכיוון הביצים ולחיצה קלה מוציאה מפי עוד קריאת התפעלות לעבר הבמה. ידינו התאימו עצמן לקצב הלהקה, ושנינו נעים על הכיסא, עד המפלט, לעיר מקלט. בסיום המופע יצאתי לסיגריה והיא פנתה אל השרותים. "יש לך אולי אש?" פנתה עוד אחת שהחליטה לסרטן עצמה מדעת. הוצאתי והושטתי את ידי עם המצית אל שפתיה. היא הייתה יפה לאור הלהבה שהאירה את פניה. "שמי ענת" אמרה והושיטה את היד, "תודה, הצלת אותי." בטרם הספקתי להשיב הוסיפה, "אתה פה לבד?" עוד בטרם הספקתי לענות הופיעה התשובה. גילגלנו שיחה עד סוף הסיגריה ועל סף הפרידה החבורה הציעה שנצטרף אליהם לאיזה פאב. קפצתי על ההצעה בשימחה. פנינו אל הסימטה הקרובה. צעדתי עם ענת קדימה והשלישיה מאחורינו. "אתם נשואים?" שאלה ענת כשעיניה מצביעות לאחור. "לא," השבתי, "אנחנו לא, אבל אני כן." "אההה.." השחילה ענת בטון של "ימשיך כבודו, נשמע מענין". "אנחנו חברים טובים ותו לא. אבל אני נשוי, פלוס שלושה אפילו." צחקה. "זה מתחיל להשמע לי כמו בדרך אל האושר. לאשתך לא אכפת שאתה???" המשיכה בידיה את השאלה. "האמת היא שלא, אנחנו רק נשואים אבל למעשה חברים שחולקים ילדים. היא גילתה שהיא למעשה מעדיפה נשים. אז בעניני מיטה, כל אחד לעצמו." "אוקיי בוא נראה, אז ככה, אלף – לקחת חומר משובח. בית – יש לך דמיון של ילד מופרע. גימל – תציל אותי" עוד בטרם הזעקתי את 669, הגענו אל הפאב והתיישבנו סביב השולחן. השיחה סביב השולחן העגול נסובה, כמו כל שיחת פאב, על כלום בליווי צחוקים רועמים. כבר שלוש לפנות בוקר וכולם מחליטים שזה הזמן להתפזר. אני די שתוי וזה היווה תרוץ טוב לא לחזור אל האוטו. החלטתי ללכת ברגל הביתה, שבמיקרה היה גם הכיוון של ענת. התנצלנו ונפרדנו מהשלישיה, שפנתה חזרה למקום החנייה. כעבור שלושת רבעי שעה של הליכה איטית, באויר הלילה הקריר, הגענו אל פתח ביתה. התיישבנו על האוטו ליד הבית, ושלפנו עוד סיגריה. "אני לא אזמין אותך לעלות,"אמרה לפתע, "האקס שלי הוא הבייבי סיטר, וזה לא.." משכה בכתפיה. "את יפה נורא. את בטח חושבת שאני מסטול, ואת צודקת, אבל אני לא יכול להוריד ממך את העינים. וכן, אני יודע שאני לא עולה." "אתה יודע בת כמה אני?" שאפה מהסיגריה. "כן, וזה לא ממש משנה," עטפתי את פניה בשתי ידי, כשאני מביט אל תוך הירח המלא בעיניה "בגילי." "אני בת 41" התעקשה. שיחקתי את המשחק "איזה חודש?". "ינואר, מזל דגים". "אני דלי וזה אומר שאת זקנה ממני בכמה שבועות. עכשיו שהבהרנו את הענין אפשר להמשיך?" "אני עם שתי הרגליים על הקרקע. גרושה שבע שנים, עם ילד. אתה רך, מעופף, חולם." הבדידות זלגה מתוך עיניה. את באמת יפה, חשבתי לעצמי שוב בקול. ליטפתי את ראשה וקרבתי את שפתי. הלשון השתרבבה אל בין שפתיה כחוליית מסתננים. נשענתי בגבי אל קיר הבנין ומשכתי אותה אלי. היד עוד ניסתה להגיד שאולי זה לא הרעיון הכי מוצלח, אך הפה נצמד ורגלה הורמה ועטפה אותי. ידי מתחת לחולצה ממוללת את הפיטמה שכמהה למגע. הוצפתי בכל גופי. שוב הרגשת הנעורים הזו של פעם בחיים. כמה פעמים בחיים אנחנו באמת מרגישים כמו פעם בחיים??? עמיר לב, בקול באס נמוך, דיבר אלי בראש כשגופוינו נצמדו אחת לשני, אני בתוכה, ולעזאזל השכנה. הסתובבנו, גבה אל הקיר, היא פונה אל הכביש ופני אל הקיר. רעד עליי הבית, או שמא זו היא. התחבקנו מיוזעים. אשכרה זיקוקים של פעם בחיים. הבטתי בעיניה. "אנחנו לא נתראה יותר, נכון?" חייכתי אליה בעינים דומעות. "אני לא אמכור לך את הירח," אמרה, "החיים שלך מסובכים לי מידי" השלימה וחיבקה. התגלגלתי הביתה עם השמש העולה. עוד שעה צריך לקחת את הילד לאימון.
