יום אחד, בכיתי.
יום אחד שיחקתי עם ילדה תלמידת כיתתי. שמה היה מיטל ואני חיבבתי אותה. סיפור זה אינו אודותיה, ואף אינו אודות אביה אשר חנק את צווארי בן עשר השנים, משך אותי כלפי מעלה, טילטל אותי לכיוון התיקרה, הזהיר אותי לא להתקרב לעולם למיטל, ואז השליך אותי לריצפה. הסיפור אם כן אינו אודותיו אלא הינו אודות אבי אשר כ- 10 דקות לאחר מכן אמר לאביה של מיטל כי אם אי פעם יתקרב אלי – הוא יהרוג אותו. אביה של מיטל ניסה לומר מספר מילים, אך הושתק מייד והשיחה הגיעה לקיצה ובכן, הסיפור הוא אודות אותו אדם אשר בהזדמנות אחרת צחק כאשר ניכוותי באצבעי, לאחר מכן צרח עלי ואני אך בן ארבע שנים. עד היום יש לי רתיעה מ-אש. זהו אותו אדם שהביך אותי במשך שנים בגלל שהתעקש לחבוש כובע טפשי כאשר החל להקריח. חברי לכיתה החלו לקרוא לי "הרוסי". זה אותו אדם שהיה אומר לי ערב ערב לצחצח את שיניי, עד שיום אחד ביקשתי ממנו לומר לי פעם "לילה טוב" במקום "צחצח שיניים", ואז הוא חייך ואמר "לילה טוב", ותוך כדי הליכתי לכוון המיטה שמעתיו שואג: "ואל תשכח לצחצח שיניים" – וצחק יום אחד, במכוניתו סיפר לי אבי סיפור, אולי אגדה. נסיך צעיר עמד בפתח הארמון כדי לקבל את אורחיו. לפתע - הפליץ קלות. כן, הפליץ. כל האורחים נדהמו והתלחשו, אך נערה אחת ממשרתות הארמון, ניגשה לנסיך והתנצלה על המעשה אשר "עשתה". ההקרבה שגילתה העוזרת הצעירה כה נגעה לליבו עד שלמחרת היום נשא אותה הנסיך לאישה בסיפור של אבי, הנסיך נשא אותה לאישה כי היא אמרה שהיא הפליצה. רוצה לומר – הבחור (אבי) חסר היגיון לחלוטין. יום אחד, בעודינו מסתכלים על מסך הטלויזיה באחת משיחות סוף השבוע, אומר לי אבי כי מנצח התיזמורת שמתראיין שירת עימו בצבא. מאותו יום, בכל סוף שבוע כאשר ישבנו מול הטלוויזיה ואותו מנצח הופיע על הבמה, היה אבי טורח להזכיר שאותו ד.ק. שירת עימו בצבא. חשבתי לעצמי שדי עצוב שאנשים רואים עצמם בהקשר אחרים, ועוד חשבתי לעצמי שבבוא היום אני לא אהיה כמו אבי וכאשר אהיה גדול אהיה משהו בזכות עצמי ואני אהיה נקודת הייחוס לאחרים כאשר אני אהיה אבא, חשבתי לעצמי, אחבק את בני בכל ערב ואומר לו כמה אני אוהבו, לעולם לא אכה אותו, לעולם לא אבזבז את זמן האיכות של סעודת המשפחה ע"י ישיבת בדד מול הטלויזיה, ותמיד אדע בן כמה בני ומי הם מוריו, ולעולם לא אחבוש כובע טפשי כדי לא להביך אותו ומעל הכל – תמיד אשמש לו דוגמא טובה ואז, יום אחד חזרתי הביתה משירותי הצבאי לחופשה קצרה, ובכיתי כי לפתע שמעתי בחדשות כי ידידי שאך זה נפרדתי ממנו, עלה על מוקש בלבנון ונהרג. אבי הסיר את ילקוט הגב מעלי והיניחו בחדר, ובקשני ללוותו למכונית. נסענו לכיוון יפו העתיקה, שם ישבנו על ספסל וצפינו בשמי השלווה שמעל תל אביב ובשקיעה המתממשת ובאה, בעודינו יושבים, בכיתי ואבי אימץ אותי בזרועותיו ובכה אף הוא, כי ראה את בנו סובל. היה קשה לו להתמודד לראשונה בחייו עם הכאב הרב שבנו חווה. ואז, הבנתי לפתע ששום דבר לא היה למעשה באשמתו. הוא לא היה מסוגל ליותר ממה שעשה, וכנראה היה בכל זאת מוסר הסכל בסיפור המשרתת המפליצה, שהפכה להיות נסיכה, ושלמעשה הוא דאג כל הזמן לשיני כי רופא השיניים עקר לו הרבה שיניים בהיותו בן עשרים. והיבטתי באבי וראיתי את חוסר האונים שלו ואת עיניו העצובות, נוכחתי לדעת כי הוא בוכה בזרועותי בדיוק כפי שאני בוכה בזרועותיו תורגם מאנגלית
יום אחד שיחקתי עם ילדה תלמידת כיתתי. שמה היה מיטל ואני חיבבתי אותה. סיפור זה אינו אודותיה, ואף אינו אודות אביה אשר חנק את צווארי בן עשר השנים, משך אותי כלפי מעלה, טילטל אותי לכיוון התיקרה, הזהיר אותי לא להתקרב לעולם למיטל, ואז השליך אותי לריצפה. הסיפור אם כן אינו אודותיו אלא הינו אודות אבי אשר כ- 10 דקות לאחר מכן אמר לאביה של מיטל כי אם אי פעם יתקרב אלי – הוא יהרוג אותו. אביה של מיטל ניסה לומר מספר מילים, אך הושתק מייד והשיחה הגיעה לקיצה ובכן, הסיפור הוא אודות אותו אדם אשר בהזדמנות אחרת צחק כאשר ניכוותי באצבעי, לאחר מכן צרח עלי ואני אך בן ארבע שנים. עד היום יש לי רתיעה מ-אש. זהו אותו אדם שהביך אותי במשך שנים בגלל שהתעקש לחבוש כובע טפשי כאשר החל להקריח. חברי לכיתה החלו לקרוא לי "הרוסי". זה אותו אדם שהיה אומר לי ערב ערב לצחצח את שיניי, עד שיום אחד ביקשתי ממנו לומר לי פעם "לילה טוב" במקום "צחצח שיניים", ואז הוא חייך ואמר "לילה טוב", ותוך כדי הליכתי לכוון המיטה שמעתיו שואג: "ואל תשכח לצחצח שיניים" – וצחק יום אחד, במכוניתו סיפר לי אבי סיפור, אולי אגדה. נסיך צעיר עמד בפתח הארמון כדי לקבל את אורחיו. לפתע - הפליץ קלות. כן, הפליץ. כל האורחים נדהמו והתלחשו, אך נערה אחת ממשרתות הארמון, ניגשה לנסיך והתנצלה על המעשה אשר "עשתה". ההקרבה שגילתה העוזרת הצעירה כה נגעה לליבו עד שלמחרת היום נשא אותה הנסיך לאישה בסיפור של אבי, הנסיך נשא אותה לאישה כי היא אמרה שהיא הפליצה. רוצה לומר – הבחור (אבי) חסר היגיון לחלוטין. יום אחד, בעודינו מסתכלים על מסך הטלויזיה באחת משיחות סוף השבוע, אומר לי אבי כי מנצח התיזמורת שמתראיין שירת עימו בצבא. מאותו יום, בכל סוף שבוע כאשר ישבנו מול הטלוויזיה ואותו מנצח הופיע על הבמה, היה אבי טורח להזכיר שאותו ד.ק. שירת עימו בצבא. חשבתי לעצמי שדי עצוב שאנשים רואים עצמם בהקשר אחרים, ועוד חשבתי לעצמי שבבוא היום אני לא אהיה כמו אבי וכאשר אהיה גדול אהיה משהו בזכות עצמי ואני אהיה נקודת הייחוס לאחרים כאשר אני אהיה אבא, חשבתי לעצמי, אחבק את בני בכל ערב ואומר לו כמה אני אוהבו, לעולם לא אכה אותו, לעולם לא אבזבז את זמן האיכות של סעודת המשפחה ע"י ישיבת בדד מול הטלויזיה, ותמיד אדע בן כמה בני ומי הם מוריו, ולעולם לא אחבוש כובע טפשי כדי לא להביך אותו ומעל הכל – תמיד אשמש לו דוגמא טובה ואז, יום אחד חזרתי הביתה משירותי הצבאי לחופשה קצרה, ובכיתי כי לפתע שמעתי בחדשות כי ידידי שאך זה נפרדתי ממנו, עלה על מוקש בלבנון ונהרג. אבי הסיר את ילקוט הגב מעלי והיניחו בחדר, ובקשני ללוותו למכונית. נסענו לכיוון יפו העתיקה, שם ישבנו על ספסל וצפינו בשמי השלווה שמעל תל אביב ובשקיעה המתממשת ובאה, בעודינו יושבים, בכיתי ואבי אימץ אותי בזרועותיו ובכה אף הוא, כי ראה את בנו סובל. היה קשה לו להתמודד לראשונה בחייו עם הכאב הרב שבנו חווה. ואז, הבנתי לפתע ששום דבר לא היה למעשה באשמתו. הוא לא היה מסוגל ליותר ממה שעשה, וכנראה היה בכל זאת מוסר הסכל בסיפור המשרתת המפליצה, שהפכה להיות נסיכה, ושלמעשה הוא דאג כל הזמן לשיני כי רופא השיניים עקר לו הרבה שיניים בהיותו בן עשרים. והיבטתי באבי וראיתי את חוסר האונים שלו ואת עיניו העצובות, נוכחתי לדעת כי הוא בוכה בזרועותי בדיוק כפי שאני בוכה בזרועותיו תורגם מאנגלית