נועה המופלאה
New member
יום אחד,אולי
אני יודעת שאולי הקטע הבא עילג או לא נכתב כראוי.אך זאת הפעם הראשונה לי וכתבתי אותו בסערת רגשות,ובכל זאת רציתי לשלוח אותו.הנה זה בא. "תורידי את הבלון,הוא מפריע למזגן לעבוד" "אבל אמא,זה הבלון שהיא הביאה לי כשחזרתי מפולין.היא עמדה שם ב5 בבוקר עם הבלון הזה,מבולבלת ומחכה לי" "אמרנו שתנסי לחיות בלעדיה נכון?את אמרת שאת תנסי..את תעשי את זה.ואת תצליחי.אנחנו רק צריכות למצוא לך בחור נחמד ואת תראי איך שהכל יהיה קל" אמא שלי אמרה לי שאני מבלבלת בין חיבה ואהבה לחברה לבין התאהבות.שאם אני אנסה,אם אני אעסיק את עצמי,אם אני אצא עם בחורים אולי "השד יצא ממני". אולי אני אפסיק לעשות רע לכולם.אולי אני אפסיק לגרום לאבא להרגיש רע. אולי אני אפסיק להיות לסבית. אולי.לפעמים מתרחשים ניסים. אולי הם פשוט לא מתרחשים למעני. בעוד שבועיים היינו אמורות לנסוע לצימר בגליל,לחגוג את החצי שנה שלנו.חצי שנה לזוגיות מדהימה.לאהבה שפרחה והתעצמה מעבר לכל דמיון. תכננתי בלילה,להדליק נרות בכל הצימר,להעמיד אותו בסכנת דלקה ולהביא לה טבעת.אולי אני לא יכולה להתחתן איתה,אבל אני בהחלט יכולה לתת לה את ההרגשה שהאהבה שלנו נצחית ומוחלטת,והיא תעמוד בפני כל דבר-ואת הנצחיות של ההרגשה הזאת,רציתי להנציח באמצעות הטבעת הפשוטה הזאת.אות לאהבתי. ועכשיו אני יושבת מול המחשב,מוחה את הדמעות בפעם המליון ומנסה לכתוב משהו שיהיה הגיוני ושיעביר לה את הההרגשה שלי.כדי שתדע שאני עדיין אוהבת אותה. איך אני אמורה להרדם בלילה?איך אני אמורה להעביר יום ועוד יום בלעדיה?איך אני אמורה לנשום כשאני מרגישה שתלשו לי את הלב והריאות? איך אני אמורה לא לנשק אותה ולומר לה כמה שהיא נצחית ואהובה? איך האהבה שלנו יכולה לפרוח ולעוף למקום שלא יסקלו אותה באבנים כשכעת שמו עליה שלשלאות שנאה,צרות עין,אטימות וטיפשות? יום אחד אני אאחוז בידה ואנחנו נעוף הרחק מכאן.אני אבנה לה בית,אני אקדם את פניה בכל בוקר בנשיקה.יום אחד. אהובה שלי,זה בשבילך.רצית לקרוא משהו.עכשיו את קוראת. אוהבת אותך,עכשיו ולתמיד
אני יודעת שאולי הקטע הבא עילג או לא נכתב כראוי.אך זאת הפעם הראשונה לי וכתבתי אותו בסערת רגשות,ובכל זאת רציתי לשלוח אותו.הנה זה בא. "תורידי את הבלון,הוא מפריע למזגן לעבוד" "אבל אמא,זה הבלון שהיא הביאה לי כשחזרתי מפולין.היא עמדה שם ב5 בבוקר עם הבלון הזה,מבולבלת ומחכה לי" "אמרנו שתנסי לחיות בלעדיה נכון?את אמרת שאת תנסי..את תעשי את זה.ואת תצליחי.אנחנו רק צריכות למצוא לך בחור נחמד ואת תראי איך שהכל יהיה קל" אמא שלי אמרה לי שאני מבלבלת בין חיבה ואהבה לחברה לבין התאהבות.שאם אני אנסה,אם אני אעסיק את עצמי,אם אני אצא עם בחורים אולי "השד יצא ממני". אולי אני אפסיק לעשות רע לכולם.אולי אני אפסיק לגרום לאבא להרגיש רע. אולי אני אפסיק להיות לסבית. אולי.לפעמים מתרחשים ניסים. אולי הם פשוט לא מתרחשים למעני. בעוד שבועיים היינו אמורות לנסוע לצימר בגליל,לחגוג את החצי שנה שלנו.חצי שנה לזוגיות מדהימה.לאהבה שפרחה והתעצמה מעבר לכל דמיון. תכננתי בלילה,להדליק נרות בכל הצימר,להעמיד אותו בסכנת דלקה ולהביא לה טבעת.אולי אני לא יכולה להתחתן איתה,אבל אני בהחלט יכולה לתת לה את ההרגשה שהאהבה שלנו נצחית ומוחלטת,והיא תעמוד בפני כל דבר-ואת הנצחיות של ההרגשה הזאת,רציתי להנציח באמצעות הטבעת הפשוטה הזאת.אות לאהבתי. ועכשיו אני יושבת מול המחשב,מוחה את הדמעות בפעם המליון ומנסה לכתוב משהו שיהיה הגיוני ושיעביר לה את הההרגשה שלי.כדי שתדע שאני עדיין אוהבת אותה. איך אני אמורה להרדם בלילה?איך אני אמורה להעביר יום ועוד יום בלעדיה?איך אני אמורה לנשום כשאני מרגישה שתלשו לי את הלב והריאות? איך אני אמורה לא לנשק אותה ולומר לה כמה שהיא נצחית ואהובה? איך האהבה שלנו יכולה לפרוח ולעוף למקום שלא יסקלו אותה באבנים כשכעת שמו עליה שלשלאות שנאה,צרות עין,אטימות וטיפשות? יום אחד אני אאחוז בידה ואנחנו נעוף הרחק מכאן.אני אבנה לה בית,אני אקדם את פניה בכל בוקר בנשיקה.יום אחד. אהובה שלי,זה בשבילך.רצית לקרוא משהו.עכשיו את קוראת. אוהבת אותך,עכשיו ולתמיד
