א מ י ל י י ה
New member
יוליה תולה כביסה...
הוא ידע כבר את השעה... כשקרני השמש עושות "נעימים" לגב של הים, וקירות הבטון בבנין בו הוא גר פולטים הבל לוהט שצברו במשך היום. הוא ידע כבר את השעה... כשהרוח הקרירה מתגנבת מהים למזרח, תחילה מלטפת בהיסוס, כמו מופתעת מהתעוזה שקמה בה לעבור מקו המים אל מחוזות היבשה, ואחר כך נושבת ביתר עוז, מתרוצצת כנערה שובבה ויחפנית בין הבתים והרחובות הנענים לה, פוערים את תריסיהם לרווחה כמו התעוררו מעלפונם. מכין לעצמו כוס גבוהה של וודקה עם ליים, דבש וקרח כתוש, הפירוש האישי שלו לקפירנייה, יושב בכסאו מול החלון הפתוח, שואף ארוכות מהסיגריה ומחכה... הוא ידע כבר את השעה... חריקת הדלת הנפתחת, דרכה את שריריו ומיקדה את מבטו לחלל המרפסת שבבית ממול. פניה בהירות, חפות מאיפור, שיערה בהיר ושופע. בתנועה מיכנית היא מרימה את שיערה ומצמידה אותו בסיכה לראשה, משאירה קבוצות שיער פוחזות להישמט על עורף ברבורי וחלק. שולחת אצבעות ארוכות אל ערימת הכבסים הלחה, ושולפת צרור אריג דחוס. לרגע היא משתהה, מצמידה את מקלעת הבד אל חזה, עוצמת את עיניה, נושמת את ריח הבד הרטוב ונותנת ללחותו להיספג בה ולהכניע את חום היום. הוא זע בכסאו, משעין ירך על ירך, שריריו ומבטו מתכווצים. נשענת לעבר המעקה. בתנועה קלה היא מגביהה עקביה, וכמו מקרן השפע, ניגרים תווי שדיה, צחורים ובוהקים, מעבר לקו מחשופה העמוק, נחים על אבן המעקה הצוננת.זוויות פיה מתרוממות לחיוך זעיר עליו רשום - "כמה נעים". מבלי להפנות את גב, היא מושיטה יד לעבר מצבור הכבסים לצידה. אינה משנה תנוחה, אינה משנה כיוון. פניה ניעורות למראה התחרה המעודנת. אור פושט עליהן, נגיעותיה רכות כמו נגיעה בקודש. מיישרת, מסדרת נותנת לזיכרון החולף במוחה לחייך את מחשבותיה. מניחה בזהירות על החבל, נועצת אטב. מיד מוסיפה את הפריט המשלים וחיוכה מתרחב, נועז ושובבי. פיסות בד זעירות נושקות ומשיקות, מספרות את סיפורי לילותיה. בדל כתפייה שהוסט בעדינות, שרוכי חוטחוטים שפילחו תלוליות נחשקות, מעטה תחרה שחור שעטף אותה בקסם מכשף והכתיר אותה למלכה הבלתי מעורערת של הלילה... והוא מתבונן. פעם בפניה, פעם באצבעותיה, לומד את מלבושי העונג ואת בדי האכזבה, מכיר את קפלי האושר ואריגי העצב הנפרשים לפניו. מבשטח החבלים מתמלא והולך כמארג ססגוני של שתי וערב. הרוח הקלילה שולחת אליו שובל של ניחוחות. הוא נושם אותם בנשימה עמוקה עוצר, ואוצר את הריח בקירבו. היא מזדקפת. מתבוננת ארוכות בכבסי ימיה ולילותיה התלויים להם מתנפנפים ברוח הערב הטובה. משתהה לרגע.... מרימה את מבטה לעברו, מחייכת אליו חיוך רחב וקורן.... קדה קידה... כיאה לשחקן בהצגת יחיד. הו יוליה.... אמילייה
הוא ידע כבר את השעה... כשקרני השמש עושות "נעימים" לגב של הים, וקירות הבטון בבנין בו הוא גר פולטים הבל לוהט שצברו במשך היום. הוא ידע כבר את השעה... כשהרוח הקרירה מתגנבת מהים למזרח, תחילה מלטפת בהיסוס, כמו מופתעת מהתעוזה שקמה בה לעבור מקו המים אל מחוזות היבשה, ואחר כך נושבת ביתר עוז, מתרוצצת כנערה שובבה ויחפנית בין הבתים והרחובות הנענים לה, פוערים את תריסיהם לרווחה כמו התעוררו מעלפונם. מכין לעצמו כוס גבוהה של וודקה עם ליים, דבש וקרח כתוש, הפירוש האישי שלו לקפירנייה, יושב בכסאו מול החלון הפתוח, שואף ארוכות מהסיגריה ומחכה... הוא ידע כבר את השעה... חריקת הדלת הנפתחת, דרכה את שריריו ומיקדה את מבטו לחלל המרפסת שבבית ממול. פניה בהירות, חפות מאיפור, שיערה בהיר ושופע. בתנועה מיכנית היא מרימה את שיערה ומצמידה אותו בסיכה לראשה, משאירה קבוצות שיער פוחזות להישמט על עורף ברבורי וחלק. שולחת אצבעות ארוכות אל ערימת הכבסים הלחה, ושולפת צרור אריג דחוס. לרגע היא משתהה, מצמידה את מקלעת הבד אל חזה, עוצמת את עיניה, נושמת את ריח הבד הרטוב ונותנת ללחותו להיספג בה ולהכניע את חום היום. הוא זע בכסאו, משעין ירך על ירך, שריריו ומבטו מתכווצים. נשענת לעבר המעקה. בתנועה קלה היא מגביהה עקביה, וכמו מקרן השפע, ניגרים תווי שדיה, צחורים ובוהקים, מעבר לקו מחשופה העמוק, נחים על אבן המעקה הצוננת.זוויות פיה מתרוממות לחיוך זעיר עליו רשום - "כמה נעים". מבלי להפנות את גב, היא מושיטה יד לעבר מצבור הכבסים לצידה. אינה משנה תנוחה, אינה משנה כיוון. פניה ניעורות למראה התחרה המעודנת. אור פושט עליהן, נגיעותיה רכות כמו נגיעה בקודש. מיישרת, מסדרת נותנת לזיכרון החולף במוחה לחייך את מחשבותיה. מניחה בזהירות על החבל, נועצת אטב. מיד מוסיפה את הפריט המשלים וחיוכה מתרחב, נועז ושובבי. פיסות בד זעירות נושקות ומשיקות, מספרות את סיפורי לילותיה. בדל כתפייה שהוסט בעדינות, שרוכי חוטחוטים שפילחו תלוליות נחשקות, מעטה תחרה שחור שעטף אותה בקסם מכשף והכתיר אותה למלכה הבלתי מעורערת של הלילה... והוא מתבונן. פעם בפניה, פעם באצבעותיה, לומד את מלבושי העונג ואת בדי האכזבה, מכיר את קפלי האושר ואריגי העצב הנפרשים לפניו. מבשטח החבלים מתמלא והולך כמארג ססגוני של שתי וערב. הרוח הקלילה שולחת אליו שובל של ניחוחות. הוא נושם אותם בנשימה עמוקה עוצר, ואוצר את הריח בקירבו. היא מזדקפת. מתבוננת ארוכות בכבסי ימיה ולילותיה התלויים להם מתנפנפים ברוח הערב הטובה. משתהה לרגע.... מרימה את מבטה לעברו, מחייכת אליו חיוך רחב וקורן.... קדה קידה... כיאה לשחקן בהצגת יחיד. הו יוליה.... אמילייה
