יוהו!!

[וינסנטי]

יוהו!!

באיחור של כמה שנים- thick as a brick נחת אצלי סופסוף. איזה אלבום כיפי! בשלוש שמיעות הראשונות בעיקר עשה לי כאב ראש וסחרחורת. אבל אחרי כמה פעמים- וואו! איזה נגינה! איזה עיבודים! איזה מילים!
אלבום דפוק בראש, בלי ספק. רמת נגינה פשוט מפחידה. בכל פעם שהחליל של אנדרסון נכנס אני נדהם מחדש ממה שהוא יודע לעשות איתו.
עד עכשיו לא אהבתי את ג'תרו יותר מידי, songs from the wood התיש אותי ולא החזיר תמורה. אבל אולי עכשיו נפתח חלון חדש. פצצה של אלבום.

דעתכם?

 

[galgi12]

האלבום הטוב ביותר של ג'טרו טאל

לדעתי.
אלבום אדיר.
אני אוהב רק את הראשונים שלהם - this was שהוא בלוזי מאוד, raw ומעניין - אחלה חליל!
Stand up - מתקדם יותר ומכיל כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה
Benefit- המשך של סטאנד אפ, קצת פחות טוב...
Aqualung - אתה בטח מכיר, נחשב למאסטרפיס של הלהקה. thick יותר טוב.
Living in the past - מעין אלבום אוסף שמאגד סינגלים, קטעים בהופעה חיה וכו' - מעולה!
Thick כמובן - פסגת היצירה!
A passion play - יצא שנה אחרי thick ומנסה לשחזר את ההצלחה. אלבום קונספט - קטע אחד ארוך ומורכב. הדעות לגביו מאוד חלוקות.
אח"כ, לדעתי כמובן, הם מתחילים לחזור על עצמם, להתמסחר ולשעמם...

 

[arieltr]

לאאאא מסכים

סתם סתם, לא אמרתי שאתה טועה רק אמרתי לא מסכים.
קשה לדרג את האלבומים של ג'טרו, אבל נלך על זה בשביל הכיף.
נתחיל מהטוב ביותר לטעמי ונמשיך בהתאם:

1. Stand up - כן כן זה הענק ביותר שאני חוזר אליו הכי הרבה. פשוט ענק.
2. Thick as a Brick - ארוך אבל מופלא ואכן פיסגה כמו שכתבת.
---- מפה זה יהיה מעניין ----
3. Heavy Horses - אלבום פשוט מענג
4. Minstrel in the Gallery - אחח פצצה
5. Aqualung - נחלש עם השנים
6. Benefit - מה שכתבת
7. Songs from the Wood - טוב מאוד אבל הסוסים עדיפים
8. A Passion Play - אני אוהב אותו
9. This Was - מה שכתבת

להקה כל כך מגוונת ששומרת על האיכות בתורה מדהימה.

 

[Feanor75]

לדעתי

PASSION PLAY הוא דווקא הטוב ביותר, הוא מדהים אבל משום מה כמעט אף אחד לא אוהב אותו (כולל את מי שיצר אותו, איאן אנדרסון קטל אותו בהופעה).

2. thick as a break
3. minestral in the gallery
4.songs from the wood
5. aqualung

שמתם לב שג'טרו טאל משלבת מוזיקה ימי-ביניימית בהרבה יצירות (הרבה להקות פרוגרסיב עשו זאת פה ושם או הכניסו מוטיבים אבל לא בהיקף הזה). כשאנדרסון נשאל על כך נדמה לי שהוא טען שאין לו אהבה מיוחדת לסגנון הזה... מוזר. זה סגנון מדהים שאני מאוד אוהב, יש שם מוזיקה טובה בשפע. אני אצרף קישורים למתעניינים.

 

[Celluloid Hero]

הרשימה שלי דומה

סטאנד אף, והאבי הורסס, לגמרי מככבים בה. כלומר, נניח והייתה לי כמו רשימה. אין לי כזו, כי ג'טרו היא אחת האהובות עליי, ולא עושים רשימות לחבר קרוב כמו איאן. איאן ,אצלי יכול לחתוך בתור גם עם אלבומים באמת די בינוניים מהאייטיז.
אגב, בסוג של צירוף מקרים קוסמי יצא לי לחזור לבנפיט המעולה ממש אתמול. שמעו, האלבום הזה צריך לקבל קצת יותר כבוד, כמה מהריפים הכי טובים שיצא לי לשמוע נמצאים בו. כמובן שידעתי את זה, אבל כיף להיזכר עד כמה הלהקה הזאת יודעת לבעוט כשהיא רוצה. (נו, זה די הגיוני עכשיו כחושבים על זה שטוני איומי בכבודו ובאופלו, עשה סטאג' אצל איאן כמה שבועות)

 

[oren29at]

מוטב מאוחר

האמת היא שאת ג'תרו טול הכרתי לעומק באמצע שנות העשרים שלי, כולל Thick as a Brick. כשהיא מבריקה, אז היא הכי מבריקה, אבל לא בכל אלבומיה, כולל כאלה מאמצע שנות השבעים.

כוחו של האלבום הזה הוא בחיוניות העצומה שלו. הוא מעובד ומבוצע עם תנופה בלתי רגילה- נגינה, שירה, תפירת הקטעים. כאילו יד יוצאת מהרמקול ומושכת את המאזין פנימה. גם זוגתי שדי סובלת מכל מיני פרוג ושמוג (ולמזלה אין הרבה כאלה בבית) נהנתה מזה. לא בהאזנה מעמיקה, אלא מאותה חיוניות שמתבלטת אפילו כשהרמקולים על mute.

הטקסט נמצא שם, מבחינתי, על מנת לאפשר לאיאן אנדרסון לשיר בתשוקה בלתי רגילה. על מה הוא שר? אני לא חושב שזה חשוב כל כך, ומהמעט שקראתי, זה לא באמת חשוב.

זה הזמן שלך לעשות סיבוב על אלבומי 1969-1971 שלהם: Stand Up, Benefit, Aqualung. כולם טובים, לכל אחד מהם יש את הדגשים שלו, אם כי לדעתי Aqualung מנצח בנקודות.

אחרי 1972 האלבומים שלהם הם hit and miss. האלבום A Passion Play שיצא אחרי Thick הוא הקוטב הנגדי שלו- זוועת אלוהים לדעתי. אלבום קונספט אחד יותר מדי. War Child מ 1974 סבבה לגמרי, עם הרבה מוזיקה טובה ושירים באורך "נורמלי". אני מעדיף את Too Old to Rock'N'Roll מ 1976 על פני Minstrell in the Gallery שיצא ב 1975, כנראה משום שזה האלבום היחיד שלהם שהכרתי בתיכון, ויש לי אליו הטיה. את Songs From the Wood אתה מצווה לשמוע בלופ עד שתבין עד כמה הוא גדול ועצום.

אחר כך אתה משוחרר, מבחינתי

 

[וינסנטי]

אז צריך להתחיל בעבודה

אבל כרגע היחיד שיש לי זה את "שירים מהיער".
ומחילה- זה אלבום משעמם פשוט. ארוך, השירים דומים מידי אחד לשני, יותר מידי טריקים שחוזרים על עצמם, ומשהו בשירה של אנדרסון שם מעצבן אותי. ולא שלא ניסיתי!
אולי ננסה את stand up, נשמע כובש.

ומה שכתבת על החיוניות- פשוט מילה מדויקת. חיפשתי אותה קודם, לא מצאתי

 

[ציףציף1000]

שני האלבומים הראשונים שלהם נחמדים

השאר - מיותרים, מבחינתי.

 

[Celluloid Hero]

ווואלה..

מוזר לשמוע את זה ממך. אם נשים את עניין הפרוג (שניים-שלושה אלבומים, לא יותר) בצד ,שאני יודע שאת לא נמשכת אליו, אז איאן אנדרסון ללא ספק אחד המוחות היותר מחודדים והאישיות מהיותר מרתקות/מוזרות/מבקרות/מנחמות שיש לרוק להציע. זה אי שם למעלה עם ריי דיוויס, מבחינתי. אבל טוב, נו, כל אחד וטעמו הוא.

 

[וינסנטי]

ציף אפשר נימוק? זרקת אמירה חריפה...

 

[ציףציף1000]

לא, זה פשוט לא כוס התה שלי.

 

[elad218]

את פאשן פליי אני אוהב יותר

אף פעם לא נפלתי מ-thick as a brick, הלחנים בפאשן פליי מוצלחים יותר בעיניי. את אקוולאנג אני הכי אוהב (החליל - וואו), אחריו סונגס פרום דה ווד, השניים הראשונים (this was ו-stand up), ורק אחריהם שני אלבומי הקונספט האלה. אני מאמין שאחרי שהסכר נפרץ הכל יישמע לך טוב...

 

[noosh]

להלן דיאלוג עם אחי הגדול

אחרי שביקשתי ממנו לקנות לי את האלבום. קיבלתי טלפון ממנו באמצע היום:
"נועה, אני בחנות דיסקים, ואני מחזיק את האלבום, את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"כן, למה?"
"אני לא יודע אם זה הדיסק הנכון, כתוב מאחורה רק שלושה שירים וזה אותו השם ואני לא מצליח למצוא עותק שונה"
"זה בסדר, זה האלבום"
"את בטוחה? זה אותו השיר שלוש פעמים ומחיר מלא, נראה לי שעובדים עלייך"

אחד הזכרונות הטובים שלי מפרוג D:


(ממליצה ללכת אחורה ל-Stand Up, עם עצירה ב-Aqualung כמובן. ועוד כמה בדרך, אבל תתחיל מהשלושה האלו.)