יובלי נעלבה.

[Rene2]

יובלי נעלבה.

היינו בגינה, ליד הנדנדה, ילדה קטנה יותר דחפה אותה. יובלי קצת המומה לא ממש הגיבה, אני שהייתי ליד אמרתי לילדה אסור לדחוף. יובלי, התחילה לבכות. אולי בגלל שאני התערבתי. אמרתי לה שזאת ילדה קטנה והיא לא מבינה? הבכי התגבר. ומכאן, השאלה, אייך היה יותר נכון לנהוג? מה הייתי צריכה להגיד ליובל, או לילדה?

 

[Rene2]

ועוד דבר, שאני רוצה לספר. בענין אחר

יש לי נטייה לצעוק, או יותר נכון לצרוח, שאני לא מסתדרת עם הקטנה, ובכלל שאני יוצאת מן הכלים. יובלי הבוקר הלכה לשירותים, ואני הלבשתי את התינוקת, היא מאד הקשתה עלי ולא נתנה לי לשים את החיתול. התחלתי לצרוח עליה זאת אומרת , אמרתי משהו כמו אוף מספיק כבר, די תלבשי את החיתול, ואז יובלי צורחת ממש באותם טונים עלי מהשירותים, אמא את עושה לי כאב ראש. לא יכולה לשמוע אותך. משהו בסגנון הזה, את מעצבנת אותי ככה היא אומרת לי. איך אני יכולה למתן את עצמי, ומה זה אומר שיובל צורחת ככה, אפילו שלא צעקתי עליה, איך אני יכולה להגיב שהיא מדברת אלי ככה. אני רוצה להסביר שאני מבינה שהיא לומדת ממני לצרוח, ואני יודעת שאני גורמת לכך, אבל זה קצת קשה לי לפעמים. מה לומר לה אמא כועסת או משהו כזה , או את צודקת אני יפסיק לצעוק? ובכלל מה אתם אומרים על כך.

 

[לאה_מ]

את רוצה להפסיק לצעוק?

ההודעה שלך מאד ריגשה אותי, כי נשמע לי שאת מאד לא מרוצה מהתגובה שלך, מהרמת הקול שלך, אבל מרגישה שזה יותר חזק ממך, שאת פשוט לא מצליחה להפסיק את זה. ואת צודקת, ההתנהגות של יובל היא חיקוי של ההתנהגות שלך. אין פלא שהיא צועקת, וגם אין לך מה לנזוף בה אם זו הדוגמא שהיא לומדת ממך. אם את רוצה לעשות שינוי גדול בעצמך - אני חושבת שאת נשמעת מאד בשלה לשינוי כזה. אני יודעת שזה לא קל, ואל תצפי שזה יקרה בין רגע, זה תהליך שודאי לוקח הרבה זמן והרבה תעצומות נפש, אבל אם תבטחי בעצמך וביכולות שלך - תוכלי לעשות זאת. אני מציעה לך להתחיל בלהציב לעצמך אתגרים פשוטים יחסית. למשל, היום בבוקר אני אלביש את הבנות בלי לצעוק. נסי לחשוב על אלטרנטיבות לצעקות. כשאת מחתלת את התינוקת והיא מקשה עליך - מה את יכולה לעשות במקום להתרגז ולצעוק? יש אנשים שעוזרת להם השיטה של "לספור עד 10 ולהרגע", אני אישית מעדיפה ליצור מראש אווירה פחות מלחיצה, ופשוט לנסות להכנס לראש רגוע יותר. למשל, קומי בבוקר, שימי לכן דיסק עם מוסיקה שאת מאד אוהבת, העירי את הבנות בנשיקות וחיבוקים, הכיני לכן משהו כיפי לארוחת בוקר. נסי לנטרל את הלחץ של הבוקר על ידי התעוררות קצת יותר מוקדם שיהיה יותר זמן... בקיצור, נסי ליצור לעצמך מצד אחד תנאים טובים לא להגיע למצב שבו את מתרגזת, ומצד שני, נסי למצוא דרכים להרגיע את הכעס שלך כשאת מרגישה שהוא מתחיל להתעורר. אולי כשאת רק מתחילה להתרגז יעזור לך לחשוב על יובל, ועל כמה חשוב לך שהיא לא תגדל באווירה של כעס וצעקות. אני מאחלת לך המון הצלחה בתחום הזה, ושולחת לך

לליווי בתהליך.

 

[לורליי43]

לנושא הזה, טיפול קלאסי

יכול להיות טיפול אלטרנטיבי. קורה לא פעם שהתגובה שלנו היא תגובה של לחץ מחוסר איזון (בת כמה הקטנה, אולי זה עוד קשור לשינויים אחרי הלידה?). טיפולים כאלה יכולים לעשות פלאים לשלוות הנפש. אז זו ההמלצה שלי- ללכת למטפל בשיטות אלטרנטיביות (פרחי באך, רפלקסולוגיה, שיאצו, הילינג)- ולנסות. אפשרות אחרת- היא בעיה של חוסרים שגורמים לעייפות וחולשה ומכאן לתגובות חסרות פרופורציה. את זה אפשר בבדיקת דם לברר.

 

[לאה_מ]

בת כמה יובל?

בת כמה הילדה שדחפה אותה? אני על פי רוב בעד לתת לילדים להסתדר בעצמם, ולהתערב רק בתור אופציה שניה או שלישית, ולא מיד. מה, לדעתך, היה קורה אם לא היית אומרת לילדה שאסור לדחוף? למה, לדעתך, יובל נזקקת לעזרה שלך בנושא הזה?

 

[Rene2]

יובל בת 3, הילדה שדחפה היא בת

שנתיים. ההתערבות שלי היתה באופן ישיר לא ממש חשבתי. אבל אולי בפעם אחרת אני פשוט לא יגיב באמת. העניין הוא שגם יובל לא ממש מגיבה מהר, היא די איטית בגינה. זאת אומרת. היא הססנית כזאת, ומאד לא בטוחה בעצמה, דבר שגורם לי לגונן עליה יותר. לפעמים היא מבקשת שאני יבוא איתה לכל מקום למגלצ'ה למרות שהיא יכולה לעלות לבד, לפעמים שבנות משחקות יחד, היא גם מבקשת ממני לבוא, אנילפעמים אומרת לה לכי שחקי עם הילדות אבל היא מתקשה. אני הרבה פעמים אומרת לה שמספיק רק להיות לידן, והשאר יבוא מעצמו, אבל היא לא ממש מסכימה. אני די מתחבטת עם עצמי אם אני צריכה לדחוף אותה, או פשוט ללכת איתה בקצב שלה. הנטייה שלי היא ללכת איתה, אבל לפעמים נראה לי שהיא לא ממש מנסה. היא לא ממש מנסה ליצור חברויות, זה מפריע לי. יובל במסגרת משפחתון של הסבתא, שם היא הקובעת, ומדובר ב- 6 ילדים. בגינה יש ילדים שונים , רובם הגדול גדולים בגילם ממנה. אולי גם זאת הסיבה לקושי. בשנה הבאה היא תהיה בגן עירייה וזה גורם לי לחשש רב, מאחר והיא כלכך עדינה וקשה לי לחשוב איך תסתדר לבד.

 

[Rene2]

רוצה להוסיף גם בעניין הדחיפה

שעמדתי ליד יובל, ככה שזה היה די טבעי. זאת אומרת זה קרה ממש מולי. האם זה לא מוזר אם לא הייתי מדברת? האם יובל לא הייתה מבינה שזאת דרך ההתמודדות, בחוסר תגובה? כי אני קצת מבולבלת.

 

[theG]

האם אמרת לילדה שאסור לדחוף?

או שצעקת עליה? אוליי יובל פשוט נבהלת מהתגובות שלך? עידן בן שנתיים ושלשה חדשים עכשיו, והוא גם דיי פאסיבי (תלוי בדינמיקה ובהלך הרוח ששורה סביבו), וגם אני נתקלתי בסיטואציה שילד (גדול ממנו) דחף אותו, ואילו הוא, דיי המום מהאירוע לא ממש הגיב. התגובה שלי היתה אך ורק כלפיי עידן (אוליי זה טעות), כמובן שמייד הגעתי אליו, ושוחחתי איתו, הסברתי לו שזה מעשה שלא יעשה (שהילד עשה לו משהו מאוד רע) ושהוא צריך לומר לו את או לכל ילד אחר, במידה וזה חוזר. עידן מצידו נעלב מאוד מהאירוע, וביקש חיבוק של תמיכה (עם פנים עצובות, מתרפק על הכתף). לי נראה, שילדים מסוגלים להתמודד דיי טוב עם ילדים אחרים, גם אם זה ניראה לנו שהם פאסיביים, אוליי הם קצת יותר אטיים בתגובה מילדים אחרים, אבל קשה להם יותר להתמודד עם תגובות חריגות של מבוגרים. גיא

 

[irisgh]

אם הילד שלי עצמו לא מגיב

אני לא מתיחסת בכלל. למה ללמד אותו לעשות מזה עניין. ילדים דוחפים. לפעמים הוא דוחף, לפעמים אחרים. כשילד יותר קטן דוחף אותו, בכלל זה לא נראה לי סיבה לעניינים. הוא עצמו הרבה פעמים מתלונן בקול בוכים (אפילו מתלונן-בוכה כשהתינוק מרביץ לו. וברור שהתינוק עדיין אינו שולט בעוצמת מגעיו). אני מלמדת אותו להתרחק ולהתחמק. וזהו. די נדיר שאני אגיד משהו לילד אחר בגן שעשועים. גם אם דחף. את אומרת שיניבי לומד ממני שלא להגיב. זה נראה לי מצויין. למה שיגיב? לרוב אלו אירועים שחולפים מעצמם. אם אנחנו קופצות, הילדים לומדים להפעיל אותנו עם הקפיצות האלה. אם אני לא מתערבת, יניבי נדרש לנסות להתמודד בעצמו. וגם לא להתיחס זו סוג של התמודדות, כזו שאינה מקצינה עימותים שלא לצורך. אם זו סיטואציה מתמשכת, ולא אירוע חד פעמי, הייתי רוצה שהוא ילמד להגיד 'זה לא נעים לי'. אז המודל שלי יהיה בכיוון הזה. ('זה לא נעים ליובל שדוחפים אותה').

 

[לאה_מ]

גם אני לא נוטה להתערב אם אני רואה

שהילד שלי מסתדר יפה לבד (וגם לא להגיב ולא לקחת ללב זה נקרא להסתדר יפה). אני חושבת שבהתערבויות שלנו ובנסיון שלנו "לחנך" אותם איך להגיב אנחנו עלולים לא לקלוע לתגובה המתאימה להם, וכן צריך לנסות לאפשר להם למצוא דרך תגובה נכונה בשבילם. כמובן לא במחיר של אלימות מצד הילדים שלנו או במחיר של חוסר אונים, אבל אם רואים שהילד בסך הכל בסדר, לדעתי עדיף שלא להתערב. אני מצרפת למטה קישורים לדיונים שונים סביב הנושא הזה.

 

[Rene2]

תודה , אני צריכה קצת לעבוד גם על

עצמי כנראה , אולי באמת אני ממהרת להתערב, מקווה שאני לא הזקתי לילדה. אוף קשה. אני אתעמק בקישורים אח"כ המון המון תודה על התגובות, איזה כייף שיש אותכם.

 

[אלדורית]

חכי רגע

לא לרוץ ולעמוד בפינה (עם הפנים לפח!) אני לא חושבת שהזקת שהתערבת. בשני המקרים נחלצת לעזרת הילדה שלך בסיטואציה שבה היא היתה חלשה לעין שיעור מהצד השני: גם בגן החדש, וגם כשהיא הקטנה היתה מוקפת בהרבה ילדים זרים וגדולים יותר. ממש לא נראה לי מופרז להגיב. אני מסכימה עם איריס שלפעמים יותר מוצלח לעזוב, אבל לא תמיד. אני חושבת שיש ערך גם להתערבות של הורים. התערבות כזאת יכולה להעביר מסר כזה: את אמנם קטנה וחלשה, אבל אני כאן בשביל לשמור עליך. זה מסר שיש להשתמש בו מעט כי את לא רוצה לחזק את הרושם של בתך שהיא קטנה וחלשה, אבל לפעמים זה בלתי נמנע. לפעמים היא באמת קטנה וחלשה, ובמצבים כאלה טוב שתדע שיש לה על מי לסמוך.

 

[Rene2]

תודה את נהדרת |נשיקה |