יובלי, בוא רגע

[shellyland]

יובלי, בוא רגע ../images/Emo124.gif

תראה מה גורם לי לעשות... אני מבקשת להפסיק עם זה, ומייד!

 

[shellyland]

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם ../images/Emo117.gif

לאה גולדברג היתה שייכת לאסכולה הסימבוליסטית הארצישראלית, שראשיה היו אלתרמן ושלונסקי, וגולדברג ביססה את מעמדה שם כמשוררת הבולטת בארץ בשנות השלושים, תחת עינם הפטרונית והבוחנת של שני האבות הרוחניים הגדולים. יחסם של הסימבוליסטים אל השירה היה כאל עניין שיש בו אוניברסליות ונצחיות, ולכן על השירה להיות נאמנה לעצמה בלבד ואל-לה להכפיף את עצמה לאקטואליה זו או אחרת, קשה ככל שזו תהייה. המשורר צריך להיות נאמן לעולם של ערכים אנושיים (ופואטיים) נצחיים, ולכן גם בתקופת מלחמה אסור לו "לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח". הציטוט הוא מתוך מאמר שכתבה לאה גולדברג בספטמבר 1939 והתפרסם בעיתון השומר הצעיר תחת הכותרת "על אותו נושא עצמו". עוד היא אומרת במאמר כי "לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להלאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר, - את המוות ולא את הרצח. כי לא יתכן שאין דרך למגר את הרשע בעולם אלא על ידי טבח-האדם. כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים. ומכאן לי ההכרה העמוקה שהמשורר הוא האיש, אשר מימי מלחמה אסור - ואסור לו". את המאמר היא מסיימת בהצהרה כי היא לוקחת את "תפקידו של הקופץ בראש, כדי להגיד, בשמי הפרטי, כי אני, בספטמבר 1939, רואה חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח, במילים אלו: בבוקר אלול הים בארצנו שקוף וצונן..." מאמרה זה של גולדברג עורר הדים רבים מכל הכיוונים. היו שתמכו בה והיו שגינו אותה על כך שאינה מוכנה להשתתף ב"מאמץ המלחמתי" ובהפקרת דמם של אחיה היהודים הסובלים באירופה. אך התגובה המעניינת ביותר הגיעה דוקא מכיוונם של שלונסקי ואלתרמן. מצד אחד, הם אישרו את עמדתה ותמכו בה כ"אחת משלנו", אך כיאה למורי-דרך פטרונים, "תיקנו" את טיעוניה תוך שהם מתפתלים באי נוחות בשל העובדה שגולדברג בחרה לייצג כאן את הקול הפרטי, שלה, בשם עצמה, ולא בשם הפואטיקה כולה. שלונסקי כתב אז: "מבין אני לרוחה של ל. גולדברג כשהיא אומרת, ´אני – לא!´. .. אולי הייתי משנה את הנוסח, ובמקום אני אומר היא, דהיינו: השירה". אלתרמן, במאמר שפרסם כעבור שבועיים באותו עיתון עצמו תחת הכותרת "מכתב באותו עניין" הוסיף כי השיפוט המוסרי של גולדברג אינו במקום, ושהשיפוט שלה צריך היה להיות אסתטי-אוניברסליסטי, כלומר – כזה שמבחין בין שירה טובה לשירה לא-טובה, שכן "יכול להיות שיר קריאה לקרב שהוא זהב ספרותי טהור". למה נלחצו כל כך שני הדוכסים של השירה העברית? כנראה כי הם זיהו כבר אז, בניגוד לרבים אחרים, את המהלך הכפול שעשתה כאן לאה´לה ואת ניצני ה"חתרנות" שהופיעו באותה תקופה בשיריה. בפעולה של "הפוך-על-הפוך" ניצלה גולדברג את מעמדה בתוך הקאנון הסימבוליסטי הארצישראלי, ותוך כדי שהיא משתמשת בעמדות העקרוניות של האסכולה, היא גם מוצאת את הדרך להלחם בה מבפנים. ראוי לציין שסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים מסמנות כבר את דעיכתה של האסכולה הזאת. בסירובה, לכאורה, לכתוב שירי מלחמה, לאה גולדברג ביססה את מעמדה בתוך האסכולה הסימבוליסטית אך בה בשעה גם הציבה לה אלטרניטיבה משלה, אינדיבידואלית, שלא לומר – נשית. בזרם שמקדש את מעמד הכלליות, הנצחיות והאוניברסליות, פתחה לאה פתח לקול נקודתי, אישי, פרטי ונשי. (המשך בהודעה הבאה)

 

[shellyland]

כאחד הדשאים, כאחד האדם ../images/Emo145.gif

בהתאם להכרזתה, רבים מן השירים שכתבה גולדברג באותן שנים עסקו במוות טבעי לעומת מוות בלתי טבעי. קריאה סמלית של שיריה לא יכולה שלא להתייחס למאמרים המוסגרים העולים מהן, שבסופו של דבר – עוסקים דוקא במלחמה, או באנטי-מלחמה, דרך ההמנעות מלדבר עליה. כדרכה של גולדברג, אין שם דיבור ישיר ומפורש אלא מערכת של סמלים ודימויים, בהם המוות והחיים מיוצגים דרך מערכות זוגיות של קול ודממה, חושך ואור, קיום וחדלון (לאו דוקא פיזי או נשימתי) וכיו"ב. הסמלים והדימויים האלה מיוצגים דרך האסתטיקה של השיר הסימבוליסטי, שעוסק בתהליך התיווך בין הטבעי למלאכותי ובין הקונקרטי לסמלי: "אין שירה אלא כסמל עליון למתרחש, מוסיקה של הזמן וניחוש בעתידות" (שלונסקי וגולדברג, 1942). בתוך הקונטקסט הזה נהוג לקרוא את השיר "האמנם עוד יבואו ימים". נסו לקרוא את השיר, תוך כדי שימת לב לדימויים ולסוגם. אחרי שתכתבו מה דעתכם, אני אמשיך (וגם אתייחס לאמירה הפמיניסטית בשיר הזה ואצל גולדברג בכלל). נקודות שכדאי לשים לב אליהן: האם השיר נפתח בשאלה? מהן מערכות הניגודים בשיר? (מילת מפתח: אוקסימורונים!) מיהו "ההלך התם" ומי היא "ההולכת לבדה"? בהצלחה. האמנם עוד יבואו ימים האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם, ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת, או שלפי-שיבולים ידקרוך, ותמתק דקירתם. או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן. ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן. ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע, וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב, ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב. את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם. הדברים שנכתבו כאן הנם פרשנות שלי למאמרו של חנן חבר "הזמר תם - לאה גולדברג כותבת שירי מלחמה" מתוך הספר "פגישות עם משוררת" בעריכת רות קרטון-בלום וענת ויסמן ובהוצאת המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית וספריית הפועלים.

 

[שושן פרא]

../images/Emo25.gif ../images/Emo70.gif

 

[עופר ב.ה]

נו, לפחות הזכרת את אלתרמן בשני

משפטים. בזאת, לאור המאמר הנפלא, אני פוטר אותך מחובת סיכום הרצאתו של קלדרון!

 

[shellyland]

זה אומר שאני לא צריכה

להחזיר לך חמישה דפי פוליו ריקים? כולם ראו? ובאמת תודה רבה על הפטור, אבל קיבלתי כבר מזמן פטור גורף מהנהלת הפורום על כל הבטחה שאני הבטחתי, מבטיחה ואבטיח. זה שאף אחד עדיין לא נענה לאתגר שלי זה אומר שזה לא מעניין אתכם, או שסתם אתם מתעצלים? שאני אדע למה לצפות...

 

[תופס עוגב]

TAKE1

דבר ראשון - תזכי למצוות - כבר זכית. איזה כיף של הודעה. דבר שני - ניסיתי להאחז בכנפך... (קיויתי שתעשי לי חיים קלים), אבל אנסה. את שואלת האם השיר באמת נפתח בשאלה, ובכן, לדעתי - בפירוש כן. בשאלה רטורית אמנם אבל בהחלט שאלה. מאידך, טרחתי ובדקתי (את מה שלא ניקדת לנו) וגיליתי שה-ה' מנוקדת כ-ה' הידיעה ולא כ-ה' השאלה. מה שהופך את משפט החיווי הזה לחד חד משמעי (למרות שמבחינת מבנה המשפט - הוא תמוה למדי וזועק לאפשרות של טעות של הנקדן או הדפוס). בעיני הלא מקצועיות, גולדברג משחקת על המעבר המתמיד (והלא ברור) בין הזמנים - בין השאלה הרטורית שלה לבין תאורי מצב. השימוש שלה ב-ו' החיבור נותן לי לפחות את התחושה בחלק מהשיר, של ו' הניגוד ולא ו' החיבור. אבל זו אמירה אינטואיטיבית ולא מבוססת. המעבר של גולדברג בבית השלישי לזמן עבר יחד עם השימוש שלה ב-ו' החיבור/ניגוד נותן שתי אפשרויות פרשניות - האחת - פשוטה שהיא עוברת לתאר את מצב העבר שהוביל אל ההווה של תחילת השיר או שהיא משתמשת בצורת העתיד/צווי המקראית (כמו צורת "ואהבת את ה' אלוהיך"), פרשנות שמתיישבת היטב עם השורה האחרונה של הבית - שעוברת לבינוני, ועוברת כך מן הצווי ל"מותר". שעל רקע מה שכתבת יש בו אולי מן הציניות - לא רק שמותר לאהוב, אלא שבמיוחד בזמן המלחמות "חשובה שבעתיים תכונה זו" (איך אני בתור תלמיד? מזעזע? - את ביקשת את זה). שאלת על ניגודים: ילטף בעלי האספסת (שהיא קוצנית ומכאיבה) ותמתק דקירתם דימויים יפהפיים: יבואו ימים בסליחה ובחסד (קונוטציה לתקופת הסליחות) תלכי בשדה (מטאפורה לא?) שני האוקסימורונים מקודם מטר ישיגך (המטר של חלפי מסמל את הזוועות והנורא, אצל אחרים לעיתים התחדשות וחיים, אצל גולדברג אני לא יודע, אבל כאן נראה שהוא כמו האספסת - מוצא מקונוטציה שלילית אל חיובית). עדת טיפותיו הדופקת (+האנשה) וירחב בך השקט (עברנו לדליה רביקוביץ) כאור בשולי הענן (הדימוי הראשון שזוכה ל-כ' הדימוי. הענן מסמל את הקודר, מה שמחזק את השערתי שהגשם של גולדברג כמו אצל חלפי) ראי השלולית הזהוב (הזהוב - מקושר את השמש - בהיר מסתם שמים ואולי פשוט כדי שיתחרז עם "לאהוב") להט השרפות (שבמקרה זה הן מטאפוריות, או השרפות של חיי נושאת השיר או השרפות שסביב - המלחמה שפושטת בעולם) דרכים שסמרו מאימה ומדם (+האנשה, יותר מתבהר לכוון המלחמות שפושטות בעולם) כאחד הדשאים (הירוק שמסמל חיים) כאחד האדם. בעיני השאלה למה גולדברג בחרה לפתוח ב"האמנם" (שאינו עם ה' השאלה) ולא ב"ואמנם" או "ואכן" או משהו משלל האפשרויות, נשארה פתוחה. בכל אופן, יש בעיני תהליך בשיר - שני הבתים הראשונים מתארים את נושאת השיר (גולדברג עצמה? השירה? האנושות? האהבה?) ששומרת על שלווה מנותקת מהמציאות בה היא נמצאת, מנוגדת לה. הבית השלישי כאמור בעיני עובר ללשון צווי - הנחיית התמה או שכנוע עצמי בעזרת הסבר על המניע להתנתקות מן המציאות - ישנה מציאות חלופית (פנימית). הבית האחרון מחזיר אותנו ואת נושאת השיר לפתיחה, אך ללא נסיון לרכך את הדברים כמו בבית הראשון (כיוון שאנחנו/נושאת השיר מחוזקת מהבית השלישי) - לא מדובר בדקירות שיבולים או אספסת אלא בלהט השריפות, האימה והדם. הבית האחרון הוא ראי של הבית הראשון - שורות ראשונה ושניה (סליחה, חסד, הלך תם) ושורות מסיימות (יושר לבב, ענווה, אחד האדם), שורות 3-4 בבית הראשון (ילטף בעלי האספסת, ידקרוך ותמתק דקירתם) ושורות 1-2 בבית האחרון (לא נצרבת בלהט השרפות, סמרו מאימה ומדם). היפה הוא, שהשיר בהחלט עומד בזכות עצמו גם אם לא מכירים את הרקע ההסטורי המלחמתי שעמד ברקע כתיבת השיר (ובזאת גדולתה). כל זה היה כאמור - דעתי הלא מקצועית ועכשיו אני מחכה בקוצרוח לדעת המומחית!

 

[מוגג]

טוב, בא לי איזה רעיון

אבל כעת מאוחר, נראה אם גם מחר הוא ייראה כה מבריק או שניצנץ בי לריק בינתיים, אלפמאות מחיאות כפיים ומחמאות אלפיים לשלי ההולכת בשדות גולדברג וליובל שמשרך רגליו אחריה המשיכו כך, יפה לכם וגם לי הערת ביניים: אספסת אינה דוקרת עליה רכים שלפי שבלים אכן דוקרים.

 

[תופס עוגב]

מוגג, מה זו הקטנוניות שנפלה עליך?

אז עליה לא דוקרים אבל יש לה פירות קוצניים שדוקרים לאללה!

 

[shellyland]

מוגלי, לחכות לרעיון שלך או להמשיך?

 

[תופס עוגב]

../images/Emo124.gif שלי! אני עדיין מחכה להמשך

אחכה, כל הלילה אחכה, וביום את הצאן אשקה ואחכה...

 

[מיה אחת]

יופי. מרתק, קריא וקולח.

את הכפפה שזרקת לא ארים (למעלה מיכולתי), אבל מהקריאה נהניתי מאוד. תודה.

 

[שושן פרא]

נחמי נחמי עמי ../images/Emo141.gif

תוך כדי התבוננות בשיר (שנסמכת גם על הכרת הגירסה המושרת בפי חוה אלברשטיין), אני מוצא בו שני כיוונים ללכת איתם. האחד, לרוחב השיר, הוא הציר "טבע" מול "אדם", שחוזר בכל הבתים: "כף רגלך" \ "עלי האספסת, או שלפי שיבולים", "כתפייך חזך צווארך וראשך" \ מטר, שדה, ענן, תלם, שמש וכמובן, השורה המסיימת: "כאחד הדשאים, כאחד האדם". הכיוון השני נמתח לאורך השיר, מתחילתו לעבר סופו. יש בו שני מעברים. האחד, מעבר מלשון מהוססת ללשון בוטחת. "האמנם עוד יבואו" אינו לשון שאלה, לדעתי, אלא לשון היסוס. בכמה שפות האירופיות יש צורה דקדוקית ללשון כזו (קונדיסיונל), שהעברית נעדרת אותה: גולדברג בחרה ב"האמנם" וב"או" כתחליף. בבית השלישי היא עוברת ללשון מקראית (וו ההיפוך), עוד אמצעי ליצירת תחושה שמדובר במשל, או באגדה, לא באמירה ברורה. האמירה הברורה באה בבית הרביעי. כן, את תלכי. לא, לא נצרבת. המעבר השני הוא מעבר מן הפרטי אל הקולקטיבי. כן, כמו גולדברג, שהעזה מצח מול הדוכסים, אעז אני פנים מול שלילנד, ואטען : לא נקודתי, לא אישי, לא פרטי ולא נשי. בשיר הזה גולדברג קמה מערוגת הוורדים הקסומה (מי אמר שיינקין?(, לובשת את מדי חיל הרפואה ויוצאת לראות בעוני עמה. זה אינו שיר לירי, זו נבואת נחמה. כי השריפה איננה מלחמת העולם הגדולה, המתנהלת במדבריות ובאוקיינוסים, בתותחים ובפגזים. המלחמה היא מלחמתם של הגרמנים נגד היהודים, שעליה כבר מגיעות השמועות לארץ. לא תהיי נצרבת, מנבאת-מנחמת גולדברג את עמה (שהוא הוא "ההולכת לבדה"), שוב תשובי לחיות בעולם, עם כל אומות העולם (שהן "ההלך התם"). וכמו כל נבואות הנחמה, גם זו התבדתה. צריבת רצח יהודי אירופה ניכרת בנו עד היום. וגם על זה אפשר לקרוא אצל ספי רכלבסקי.

 

[shellyland]

וואו. מעניין.

אני נוטה לא להסכים איתך, כמובן, אבל בהחלט נתת לי חומר לחשוב עליו במהלך סופהשבוע.