אודה לך אם תוכל להאזין לרגע להשקפתי
לעיתים עם פרוץ וגבור המתחים והויכוחים בין אלו שמגדירים עצמם "אתאיסטים" (לא מאמינים באל או בקיום כוח תבוני עליון כלשהו) לבין אלה שמגדירים עצמם "דתיים", אני תוהה ביני לבין עצמי האם בכלל יש תועלת ותכלית לכל זה, הרי שלפעמים כל אחד מהם לא מודע לכך שעד כמה זה האתאיסט הוא בעצם דתי מאוד, ועד כמה זה הדתי הוא אתאיסט מאוד. והמבין יבין (ואם לא, אשמח להביע כוונתי בהודעתי הבאה, אם תהיה). גישתי כרגע אל הדת היא הן כללית והן ספציפית. באופן כללי, אני חש סלידת-מה והתנגדות מהדת, כשהיא נעזרת במוסדות ו/או בזרועות שלטון, והופכת למעין מנגנון ביוקרטי שלם עם תארים, חוקים, עונשים והירארכיה פנימית. ספציפית, לא מוצא חן בעיני בדרך שבה פועלים חלק מהיהודים דתיים עם אמונתם הדתית, למשל הדרך של הפצת האמונה בצורה רטורית דרך החומר, והן ע"י עשיית רווחים מכך, כמו מפסקי הלכה ומי-יודע-מה. אני אל אוהב את זה, ואם אתה מעוניין לדעת למה, אז אוכל לנמק זאת דרך פרשת "בראשית". בלי קשר לאותנטיות שלה, בלי קשר לכך האם זו סתם אגדה או מעשייה מופלאה או מקרה שבאמת אירע (ואולי פשוט נמסר לנו בדרך פשטנית\סימבולית\דימויית כדי שנוכל להבין ולו את המעט ממנה), הרי שהיא מהווה את הבסיס הקונספטואלי האיתן לכל הטבע האנושי. יש מי שאומר, וזהו ביטוי שאינני זוכר מה מקורו, כי "השילוש הקדוש" האמיתי/טבעי מורכב מסוכר, סקס ודם, והללו פועלים, שוב, בשלושה דרכים אפשריות לשילוב: קבלה, נתינה והתנגדות. את כל זה אנו מוצאים בפרשת "בראשית" לבדה אצל הטבע האנושי ובכלל: התפוח (ושאר מזונות המאכל שבגן-עדן, קדמת דנא)- הינו הסוכר. סקס- הינו ההתהוות של אדם וחווה, ומימד זה מודגש בעיקר לאחר עשיית "החטא הקדמון", האכילה מעץ הדעת (טוב ורע), כשהם מתבוששים בערוותם זה מזה. דם- במהותו ובעיקרו סבל, צורך אימננטי בלשרוד ולהילחם, עבודת האדם את האדמה, שבזעת אפו יאכל לחם, ההריון בעצב שתלד חווה וכמובן- האיבה התמידית שתשרור בינם לבין הנחש. והנה, כשאנו מגיעים לנחש, האדם עשוי לשאול עצמו מדוע יש כ"כ הרבה סבל, רוע ומלחמות בעולם, הרי שאז אז הוא יכול להיתו מדוכדך, גם אם הוא לא מראה זאת כלפי חוץ, אבל בפנים לאבד אמון בבני-האדם ו/או ביוצר שקיים מעליו/קודם-לכן, היינו "אלוהים", בדרגות אלו ואחרות. והנה, כאן טמון, לדעתי, כל מהות הקיום שלנו, דווקא כאן, אבל בניגוד לדת הממסדית בכללותה, אני לא מעוניין לראות כאן תלותיות/קורבנתיות זו או אחרת. כמובן, הבחירה בין טוב לרע אינה פשוטה ואינה קלה. כולנו בסופו של דבר בני אדם, שרק רוצים לשרוד כל רגע ארצי כאן, אבל בל נשכח ש"אין הבר בלא התבן", אין הטוב בלי הרע, אבל, וזאת לפחות עפ"י יכולת תפיסתנו, אין ערכים מוחלטים שכאלו. אין טוב מוחלט, ואין רע מוחלט. ואם נתבונן לרגע בנחש, נבין בעצם את המהות הברורה ביתור של קיומנו: לחיות ע"מ להמשיך לשרוד כדי להמשיך לחיות. כאן, בהווה. אבל יתרה מזאת: כשמגיעה עת חדשה, כשמגיע הזמן להתחדש, להמשיך לחיות אחרי מוות, טראגדיה, אכזבה, כשלון או צער קודמים, הנחש צריך להשיל עורו, וניתן לראות פעולה זו ככרוכה בכאב. אמנם היא כרוכה בכאב, אבל תכליתה לרפא. אין ריפוי בלא הכאב. וזה לב ליבו של כל העניין. השאלה היא עד כמה אתה מכאיב לעצמך או לאחרים בשביל לרפא, כי אם אתה עושה יותר מאשר השלת העור הישן, אתה הורג. רוצח. לכן, חשוב להקפיד, לשמור ולחנך אחרים, ויותר חשוב מכך- את עצמך, לכמה שיותר איזון בין הערכים הטמונים בחופש הבחירה שלך (לדעתי אנחנו אחראים למציאות שלנו עפ"י אוסף החלטותינו העצום והמפליא. אנו יוצרים אותה).