A GIFT OF LOVE
New member
~ידיים פנימיות~
אמא, אנחנו שוב נפגשות, משנה לשנה... סדרה של פגישות שקיבלה היום את הספרה 12. הפגישה הזאת מחייבת, אותי ואותך, להביט זו לזו בעיניים השקופות של האובדן. הפגישה הזאת מזכירה, לי ולך, שאנחנו קשורות זו בזו בחבלים רכים, בעבותות שקופים של קשר אם בת. הפגישה הזאת מאותתת, לי ולך, שיש קשר עמוק, קשר בלתי נראה ביני ובינך שאנחנו לא תמיד שמות לב אליו ביום יום. ובפגישה הזאת, הכל צף בי. הכל עולה... הכעס, האשמה, ההאשמה, החסכים, החסר, האהבה, החיפוש, הכמיהה, הערגה, הבדידות, הכל צף, כמו במחול שדים. כל התוצאות של האובדן. כל מה שיצרת בלכתך. את יודעת, גם כשאת לא כאן את פועלת. צובעת על בד במכחול בלתי נראה, רוקמת ריקמה אנושית ללא מחט, יוצרת מציאות בידיים הפנימיות הללו שלך. ואת נוגעת בי בידיים הללו שלך, נגיעות קטנות. נוגסת בי בידיים הללו שלך, חלקות זעירות. חותכת בי בידיים הללו שלך, חתכים עמוקים. ואני רצה, כמו מטורפת, מנסה לברוח ממך, להתעלם מהמציאות הזאת שיצרת. מנסה לבנות לעצמי חיים משלי. חיים בהם את לא משפיעה, חיים בהם את לא נוגעת. אבל תמיד, תמיד אני חוזרת אלייך. תמיד אני חוזרת להתמודד עם המציאות הזאת פנים מול פנים. ואת, לקחת את כל הטוב איתך. אומרים שאדם לא לוקח איתו כלום לקבר. אבל את, את כנראה היית יותר מאדם... את היית זאת שלימדה את אבא שלי לאהוב את החיים, לחייך. אבל את גם היית זאת שלקחה את החיים והחיוך שלו עמוק איתך לקבר. את היית זאת שלימדת אותי לחייך לעולם אבל את לא שחכת לקחת את שמחת החיים שלי איתך. את היית זאת שנתנה לי את הביטחון שהיא תמיד בשבילי ואת דאגת גם לקחת את הביטחון הזה, להשאיר אותי עם חרדת נטישה מזוויעה. ואני, מתאבלת על אבא שלי, על השמחה שבי, על הביטחון אבל לא עלייך... אני מתאבלת על התוצאות הללו של לכתך, על מה שהשארת, על מה שלקחת, אבל לא עלייך... אני בוכה כי רע לי, כי קשה, כי כואב, אבל לא בוכה עלייך... אני לא מכירה אותך כדי שאצליח להתאבל עלייך, לא מכירה אותך ולמרות זאת ההשפעה שלך כל כך חזקה בחיים שלי. ואז הכעס עולה, כן, לפחות אני מצליחה לכעוס עלייך. הכעס על המציאות הזאת שיצרת בידיים שלך. על כך שהשארת אותי בעולם המטורף הזה, לבד. על כך שאת לא שם בשבילי כשאני כל כך צריכה אותך. ובעיקר על כך שאת עוד כאן, פועלת לרעתי. ואני,כמו מטורפת שוב נשאבת אלייך, שוב מחפשת אותך, רוצה אותך. ואני,כמו פרפר אל האור שוב נמשכת אלייך. ואני,כמו טיפשה, מביטה לך בעיניים שבתמונה ומדברת איתך. ואני,כמו ילדה קטנה, חושבת שאת מחייכת אלי. ואני,שוב מרגישה אותך בדרך שלי, נותנת לך ללטף אותי ולחבק בכל מיני דרכים שאני יוצרת, שוכחת את המציאות הזאת שיצרת, מתנחמת בך. ושוב הולכת אני אחר הניחוח מן התעוררות רגשית מכה בי בכוח שוב נפשי בי מתמלאת ערגה ותוחלת ושוב אותה תחושה מופלאת גואה וגואלת מתבשמת משתוממת איך מתשוקה רדומה כמו אור על תעלומה הולכת אליך נפשי הזהרי השמרי אליך אליך נמשכת אני [הולכת אלייך/ריטה] ומחר, אני אשתטח על הקבר שלך כמו מטורפת, אנסה לנשום אותך, לשמוע אותך ובעיקר לשאוב ממך נחמה. ואני אחזור בשביל של עצי הברוש וארגיש כל כך טוב עם עצמי, כל כך נפלא, כל כך נעים מבפנים. ואז, אני אעמוד מול המציאות הזאת שיצרת וההרגשה הזאת תעלם. הנחמה תהיה ממני והלאה. וכמו במחול שדים התהליך יחזר על עצמו: הכעס העז, התסכול, השנאה, ואז, הכמיהה, החיפוש, המשיכה, ואז תחלוף לה עוד שנה ואנחנו שוב ניפגש.. והמעגל הזה לא יפסיק לעולם... תראי אותי, שבר כלי זוכרת איך פיזרת נפשי לדעת משוגעת, ניסיתי בך לגעת ברחת וכך השארת אותי ... תראי אותי, שבר כלי כל הפיסות שלי עפות ברוח ואין לי כוח לרדוף ללא מנוח אחרייך עד ליום מותי [התיקון של חיי/דניאל סלומון] ואולי, אולי את באמת התיקון של חיי... ואני אמשיך לרדוף אחרייך כמו מטורפת עד ליום מותי. ואני מאמינה, שיגיע היום הזה בו נתאחד. ואני אביט לך בעיניים, באמת. ואת, את תחבקי אותי. ואני ארגיש שכל מחול השדים המטורף הזה, כל התיקון הזה, היה שווה בשביל הרגע בו אתאחד איתך! להתראות בשנה הבאה, אמא.
אמא, אנחנו שוב נפגשות, משנה לשנה... סדרה של פגישות שקיבלה היום את הספרה 12. הפגישה הזאת מחייבת, אותי ואותך, להביט זו לזו בעיניים השקופות של האובדן. הפגישה הזאת מזכירה, לי ולך, שאנחנו קשורות זו בזו בחבלים רכים, בעבותות שקופים של קשר אם בת. הפגישה הזאת מאותתת, לי ולך, שיש קשר עמוק, קשר בלתי נראה ביני ובינך שאנחנו לא תמיד שמות לב אליו ביום יום. ובפגישה הזאת, הכל צף בי. הכל עולה... הכעס, האשמה, ההאשמה, החסכים, החסר, האהבה, החיפוש, הכמיהה, הערגה, הבדידות, הכל צף, כמו במחול שדים. כל התוצאות של האובדן. כל מה שיצרת בלכתך. את יודעת, גם כשאת לא כאן את פועלת. צובעת על בד במכחול בלתי נראה, רוקמת ריקמה אנושית ללא מחט, יוצרת מציאות בידיים הפנימיות הללו שלך. ואת נוגעת בי בידיים הללו שלך, נגיעות קטנות. נוגסת בי בידיים הללו שלך, חלקות זעירות. חותכת בי בידיים הללו שלך, חתכים עמוקים. ואני רצה, כמו מטורפת, מנסה לברוח ממך, להתעלם מהמציאות הזאת שיצרת. מנסה לבנות לעצמי חיים משלי. חיים בהם את לא משפיעה, חיים בהם את לא נוגעת. אבל תמיד, תמיד אני חוזרת אלייך. תמיד אני חוזרת להתמודד עם המציאות הזאת פנים מול פנים. ואת, לקחת את כל הטוב איתך. אומרים שאדם לא לוקח איתו כלום לקבר. אבל את, את כנראה היית יותר מאדם... את היית זאת שלימדה את אבא שלי לאהוב את החיים, לחייך. אבל את גם היית זאת שלקחה את החיים והחיוך שלו עמוק איתך לקבר. את היית זאת שלימדת אותי לחייך לעולם אבל את לא שחכת לקחת את שמחת החיים שלי איתך. את היית זאת שנתנה לי את הביטחון שהיא תמיד בשבילי ואת דאגת גם לקחת את הביטחון הזה, להשאיר אותי עם חרדת נטישה מזוויעה. ואני, מתאבלת על אבא שלי, על השמחה שבי, על הביטחון אבל לא עלייך... אני מתאבלת על התוצאות הללו של לכתך, על מה שהשארת, על מה שלקחת, אבל לא עלייך... אני בוכה כי רע לי, כי קשה, כי כואב, אבל לא בוכה עלייך... אני לא מכירה אותך כדי שאצליח להתאבל עלייך, לא מכירה אותך ולמרות זאת ההשפעה שלך כל כך חזקה בחיים שלי. ואז הכעס עולה, כן, לפחות אני מצליחה לכעוס עלייך. הכעס על המציאות הזאת שיצרת בידיים שלך. על כך שהשארת אותי בעולם המטורף הזה, לבד. על כך שאת לא שם בשבילי כשאני כל כך צריכה אותך. ובעיקר על כך שאת עוד כאן, פועלת לרעתי. ואני,כמו מטורפת שוב נשאבת אלייך, שוב מחפשת אותך, רוצה אותך. ואני,כמו פרפר אל האור שוב נמשכת אלייך. ואני,כמו טיפשה, מביטה לך בעיניים שבתמונה ומדברת איתך. ואני,כמו ילדה קטנה, חושבת שאת מחייכת אלי. ואני,שוב מרגישה אותך בדרך שלי, נותנת לך ללטף אותי ולחבק בכל מיני דרכים שאני יוצרת, שוכחת את המציאות הזאת שיצרת, מתנחמת בך. ושוב הולכת אני אחר הניחוח מן התעוררות רגשית מכה בי בכוח שוב נפשי בי מתמלאת ערגה ותוחלת ושוב אותה תחושה מופלאת גואה וגואלת מתבשמת משתוממת איך מתשוקה רדומה כמו אור על תעלומה הולכת אליך נפשי הזהרי השמרי אליך אליך נמשכת אני [הולכת אלייך/ריטה] ומחר, אני אשתטח על הקבר שלך כמו מטורפת, אנסה לנשום אותך, לשמוע אותך ובעיקר לשאוב ממך נחמה. ואני אחזור בשביל של עצי הברוש וארגיש כל כך טוב עם עצמי, כל כך נפלא, כל כך נעים מבפנים. ואז, אני אעמוד מול המציאות הזאת שיצרת וההרגשה הזאת תעלם. הנחמה תהיה ממני והלאה. וכמו במחול שדים התהליך יחזר על עצמו: הכעס העז, התסכול, השנאה, ואז, הכמיהה, החיפוש, המשיכה, ואז תחלוף לה עוד שנה ואנחנו שוב ניפגש.. והמעגל הזה לא יפסיק לעולם... תראי אותי, שבר כלי זוכרת איך פיזרת נפשי לדעת משוגעת, ניסיתי בך לגעת ברחת וכך השארת אותי ... תראי אותי, שבר כלי כל הפיסות שלי עפות ברוח ואין לי כוח לרדוף ללא מנוח אחרייך עד ליום מותי [התיקון של חיי/דניאל סלומון] ואולי, אולי את באמת התיקון של חיי... ואני אמשיך לרדוף אחרייך כמו מטורפת עד ליום מותי. ואני מאמינה, שיגיע היום הזה בו נתאחד. ואני אביט לך בעיניים, באמת. ואת, את תחבקי אותי. ואני ארגיש שכל מחול השדים המטורף הזה, כל התיקון הזה, היה שווה בשביל הרגע בו אתאחד איתך! להתראות בשנה הבאה, אמא.
