שפוי למחצה
New member
ידידות אמיצה
ראשה היה מונח על בטנו, תלולית ערוותו מתנשאת מעליה. איברו היה שמוט מעליה, מיוזע ועייף חסר נשימה ועינו האחת עצומה כמו נחה מעמל הדרך. מבטה נח עליו, שבע, קרוב, אוהב את זה אשר רק לפני דקה נטע בה את זרעו. טיפות נוטפות במורד ירכיה הטרידו את מנוחתה. כמו נזקקה למלוא זרמתו כדי להבטיח את אושר הנבט. כמה חיכתה לרגע. ימים ולילות של לימוד ומחקר עד שהחליטה שזהו הרגע. כמה פעמים סרקה את נימיו, שורטת אותו קלות בקצות ציפורניה, חוככת את בסיס כובעו בלשונה מצמידה את לחיה אל עורו החם. כמה פעמים בלעה אותו אל חיקה החם, מתנשפת כמו חרדה מלשמוט את בסיסו משפתיה המתעגלות. ידיה העדינות מעקלות את אצבעותיהן מסביבו, לוחצות ומרפות, מחליקות ועולות כמו אצה להן הדרך, מקדמות את עצמן, אוחזות במרצו. והוא מתאדם ורועד, כמו מתרגז, נימים משתרגים וכולו מתמתח, מנסה לחמוק מידה הלבנה, שכמו בשלה לא יודעת מנוח. עיניה לא משו מקצה כובעו ממתינה לצווחה שלפני הקריעה, למתיחת הצוואר המוכרת כל כך, הרעד הזה כחולה במנוסה. ואז מתחילה היורה המבעבעת כסופת רעמים היא עולה ועולה, גלים לבנים כמו לבה רותחת. גל ועוד גל, כמעט בלי הפסק, נובעים מתוכו וגולשים על ידה. חותרים מעבר במורד אצבעותיה, מנטפים ונקבים בקערת כף ידה. הרגישה כמו בחלקת אלוהים, חוזה בבריאת יקום קדמוני, מתפרץ ושוצף ומוסר בליטופיה החולבים את לשדו, מביאים רתיחה. אך הים לא, היום מבלי ראות את חלבו, ידעה כי גמל לה על שעות ערגתה. ידעה כי היום במקדש בין רגליה, התפרץ ונטע בה את פרי בטנה.
ראשה היה מונח על בטנו, תלולית ערוותו מתנשאת מעליה. איברו היה שמוט מעליה, מיוזע ועייף חסר נשימה ועינו האחת עצומה כמו נחה מעמל הדרך. מבטה נח עליו, שבע, קרוב, אוהב את זה אשר רק לפני דקה נטע בה את זרעו. טיפות נוטפות במורד ירכיה הטרידו את מנוחתה. כמו נזקקה למלוא זרמתו כדי להבטיח את אושר הנבט. כמה חיכתה לרגע. ימים ולילות של לימוד ומחקר עד שהחליטה שזהו הרגע. כמה פעמים סרקה את נימיו, שורטת אותו קלות בקצות ציפורניה, חוככת את בסיס כובעו בלשונה מצמידה את לחיה אל עורו החם. כמה פעמים בלעה אותו אל חיקה החם, מתנשפת כמו חרדה מלשמוט את בסיסו משפתיה המתעגלות. ידיה העדינות מעקלות את אצבעותיהן מסביבו, לוחצות ומרפות, מחליקות ועולות כמו אצה להן הדרך, מקדמות את עצמן, אוחזות במרצו. והוא מתאדם ורועד, כמו מתרגז, נימים משתרגים וכולו מתמתח, מנסה לחמוק מידה הלבנה, שכמו בשלה לא יודעת מנוח. עיניה לא משו מקצה כובעו ממתינה לצווחה שלפני הקריעה, למתיחת הצוואר המוכרת כל כך, הרעד הזה כחולה במנוסה. ואז מתחילה היורה המבעבעת כסופת רעמים היא עולה ועולה, גלים לבנים כמו לבה רותחת. גל ועוד גל, כמעט בלי הפסק, נובעים מתוכו וגולשים על ידה. חותרים מעבר במורד אצבעותיה, מנטפים ונקבים בקערת כף ידה. הרגישה כמו בחלקת אלוהים, חוזה בבריאת יקום קדמוני, מתפרץ ושוצף ומוסר בליטופיה החולבים את לשדו, מביאים רתיחה. אך הים לא, היום מבלי ראות את חלבו, ידעה כי גמל לה על שעות ערגתה. ידעה כי היום במקדש בין רגליה, התפרץ ונטע בה את פרי בטנה.
