"קודם תכתוב, אחר כך תבין על מה זה."
"הסוגריים שחררו אותי לחלוטין מהצורך להיות." (עוזי וייל, חייו ומותו של השער האחורי) -- וגם ירד פה קצת גשם מקודם, בעיקר היה מדובר ברוח חזק, מהול בטיפות והקור התיז לי את השיער שמאלה ללא הרף. זה לא עשה לי להרגיש שום דבר, אבל אני יודעת שכרגע משבצת הרגש שלי תפוסה על ידי הלחץ ואין כמו הלחץ בכדי לערום עצמו ולחסום, אבל כשאני מצליחה לכופף את עצמי אל המעבר, הו פאקינג שיט, כל מיני פרצים מחוייכים תופסים אותי מימין (יש מקום, השיער נאסף לו באלימות אל השמאל). זה מאוד משהו שאין לי מושג מה לעשות איתו ובמצבים שכאלה אני עושה את מה שהתרגלתי לעשות בלי לחשוב- אני בועטת מעצמי את הלא מוכר (ועל כן המאיים) במגפיים עשויים מאה אחוזי התנגדות. אבל אמרו לי לא מזמן שאני מודעת מידי, למה בדיוק לא כל כך ידעתי (מודעת, יודעת, ויחי ההבדל הקטן), אז אני מתיישבת לבעוט ממני את אותם מאה אחוזי התנגדות ונשארת לשבת כדי ללמוד מהרצפה איך קמים.