אז ככה
-
הילד שלי בן ה-15 בקרוב אותו אני מגדלת שנים ומלווה אותו צעד צעד כאילו הוא תינוק
לומד בכיתה ט' וזה היה מעבר למקום חדש לאחר שנים בהם גדל במקום אחר, ההסתגלות לא היתה קלה והחודש הראשון היה אפילו קשה, זה גם גיל התבגרות וגם התצפות
לצערי על המחנכת. לא עזר שבבית הספר הקודם קיבל את כל התעודות האפשרריות על התנהגות למופת וילד מקסים וכו' וכו' - כאן התחיל ברגל שמאל בחודש הראשון מה שנתן לי להגיע כפעמיים לפגישות ואפילו כמעט כמעט שיחה לא נעימה עם מנהל בית הספר על מנת לשכנע אותנו שזה לא יחזור על עצמו. כל החודשים הבאים היו נורמלים ובסדר ללא שום בלאגנים. השבוע היתה פגישה עם צוות מאוד גדול ונכבד בבית הספר לענין המעבר לשנה הבאה [לחטיבה העליונה], ואני כבר התביישתי, עם כל הכבוד לזה שהוא לומד וילד טוב הייתי מוכנה לוותר על הפגישה כי מולי ישב המנהל איתו היו לי שיחות דיי טעונות [אבל לא מוגזם מידי] וגם הייתי בלחץ אם אקבל את המלצת/ברכת המנהל והמחנכת למעבר לביתה ספר שאנחנו רוצים. איך שאני מתיישבת מול כל הצוות, המנהל התחיל לדבר וזה היה משהו כזה [ברשותכם אני מצטטת ולא צנועה]: "מדובר באמא מיוחדת במינה, עקבית, שהוכיחה לנו בבית הספר שאפשר גם לדבר ולא רק לריב, האמא הזו כל כך איכפתית, שולחת לבית הספר ילד מסודר, הבטיחה שהתנהגותו לא תחזור על עצמה והוכיחה, ערן [שם בדוי] ילד אינטלגנט נבון שוקד והוכיח שגם אם עוברים למקום חדש אפשר להצליח" ועוד ועוד ועוד מחמאות - חברי פורום יקרים
אני הרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת, התרגשתי ואפשר היה לחוש את פעימות הלב מבעד לחולצה. תבינו, זה לא רק מהלך השנה, אני מגדלת את הילד הזה מאז שהוא בן 3 ותאמינו זה לא קל לגדל לבד - לשמוע את המחמאות האלו עכשיו בגיל ההתבגרות ועוד ממנהל בית הספר - הייתי פשוט מאושרת מאושרת, יצאתי מהמפגש, מרחפת לא מאמינה הלכתי כל כך הרבה ברגל בלי לזכור לאן בדיוק אני צריכה להגיע מרוב שהייתי בעננים
)) אני אולי נשמעת מגזימה, אבל בשבילי, בשורות כאלו שקשורות לילדים זה כל עולמי במיוחד שבכלל לא ציפיתי שזה מה שיגידו עלי [חשבתיש יגידו שאני חצופה, נודניקית וכו'
זהו, זה עשה לי לא רק את השבוע