אם*. וגם אופטימיות משלי, על הדרך...
היה מצחיק היום בלימודים, למרות שהייתי רק 3 שעות. כולם החמיאו לי על הסקיני הסגול, שנכנעתי לצערי לצו האופנה וקניתי, על אף כל אמונותיי והתנגדותי העקרונית. וזה כולל גם את ההיפי המטורף בן ה-30, שנראה כאילו שב זה עתה מהודו אך טרם קלט זאת [וכנראה שזה המצב, תכל'ס. אבל לא רק הודו. במיוחד זכור לי הסיפור הקסום בו הסתובב ברחוב באיזו ארץ אקזוטית אחרת, כנראה בדרום אמריקה, הומלס ודלפון עם שקית בה כל רכושו עלי אדמות ויד מדממת למשעי, שרק כשהפנו את תשומת לבו שם לב אליה. אנקדוטה משעשעת שכזו], שמחמיא לי בכל יום על פריט לבוש אחר. היפי: "שימי לב, כל יום אני אגיד כמה אני אוהב משהו אחר שאת לובשת!" אנה: "כן, שמתי לב למגמה..." היפי: "תרגישי חופשי להחמיא גם לי, את יודעת. נניח על הטרנינג המהוה והקרוע בקצוות..." אנה: "או הקרוקס! אהבתי את הנועזות והמקוריות של הקרוקס!" היפי: "כן, אני שמח שמישהו ער להשקעה..." וגם קיבלתי דיסק פסיכדלי של מוזיקה שהשקט טען שאין סיכוי שאני לא אוהב. ובינתיים זה ממש נכון. והוא גם בכלל היה חמוד אליי, שזה נדיר. אוף, אני אוהבת את האף שלו. הוא כזה מחודד. עזבו. וחברה של אמא שמכירה את דודו בוסי [איזה עיתונאי וסופר מזרחי מוזר אך מוכר למדי (או להפך?)] שלחה לו קטעים שלי, ובתגובה הוא שלח לה מייל בו הודיע שאני כותבת מדהים והוא מאוהב בי לגמרי [באמא'שלי. "דפנה, אני מאוהב"], ושהוא מת לפגוש אותי ומשוכנע שאוכל להשתלב היטב בתעשייה. אז קבעתי פגישה איתו ב"קפה תמר". חה. ["האם היא אוהבת את כתיבתי? חושבת שאני סופר מוערך?" אוי, חוסר הביטחון הזה של כותבים. איך אפשר להגיד לו יפה שהערכה זה בערך הדבר האחרון שאני חווה כלפיו כרגע?...
] ומחר השכטר [אייל, בשבילכן], הבוס לשעבר מ-ynet, אמור להתקשר אליי בקשר לאיזו הצעת עבודה. והשותפה מחו"ל התקשרה והיא מתגעגעת וקנתה לי מלא מתנות.
וזהו. אולי בכ"ז לא לגמרי רע.