יאוש...

[אחרי הכל אצליח]

יאוש...

אני כ"כ מיואשת מעצמי... אני מרגישה בן אדם רע כ"כ, היום צווחתי בלי הכרה על אחת מאנשי הצוות שלי היא כ"כ כ"כ טיפשה. וסליחה על המילה הכ"כ ישירה אבל זה פשוט כך. ןאני כ"כ כועסת על עצמי שהתנהגתי אליה ככה כי אני בטוחה שהיא אדם מוגבל (אפילו שזה לא נראה לעין אבל בהיכרות מעמיקה איתה זה פשוט ככה ). לפעמים אני חושבת שבורא עולם הביא לי אותה כניסיון בחיים, ואני באמת באמת לא יודעת מה לעשות אני מרגישה נוראית. והפיתרון הוא האוכל ואחריה ההקאה כמובן. ואני כ"כ שונאת את עצמי ששוב נכנסתי למעגל הזה, שוב נופלת, שוב מוותרת אולי חבל שלא ויתרתי מראש?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

רק לא לוותר.

לוותר על ההחלמה זה לוותר על כל כך הרבה דברים שבאים איתה- חיים טובים יותר, דימוי עצמי גבוה יותר, תקשורת טובה יותר עם אנשים ועם העולם, ועוד ועוד. על כל אלו את חושבת לוותר? אני לא יודעת מה מקום העבודה שלך ומה מפעיל אותך כל כך באישה הזו, אבל כולנו לפעמים רעים, עצבניים, מתפרצים, לא נעימים ועושים טעויות. באופן כללי, כולנו אנושיים

ההקאה היא סוג של ענישה עצמית במקרה הזה?

 

[אחרי הכל אצליח]

אכן כן

כן ההקאה לדעתי היא סוג של ענישה. במקרה שלי אנו עובדת עם ילדים (לא יכולה לפרט יותר) ומצד אחד אני יודעת שהייתי חייבת להתנהג כך מולה כי אם לא היה קורה משהו לאחד הילדים (מהאדישות שלה) ומצד שני הרגשתי כ"כ רע שכברשעה אני מנסה לפתוס אותה והיא לא זמינה. למרות שהיא לקחה בקלות את זה שצעקתי אני מרגישה כ"כ כ"כ רע, כלומניקית, אפס לא יודעת כבראיך לתאר את זה... והכי הכי קל לי לברוח לאוכל, זה המפלט הכי פשוט והכי נוח והכי הכי זמין, זהו, כבר בא לי לבכות מכל הרגשות שלי....