יאוש מדעת

[אן אליוט]

יאוש מדעת

הפיגוע בתל אביב מחזיר אותי באחת לתקופה אפלה. תקופה בה כל נסיעה באוטובוס היתה פחד אלוהים.

הייתי מיואשת כשהיה לי אלוהים, ואני מיואשת יותר עכשיו.

נמאס לי.
נמאס
נמאס
נמאס




נמאס

 

[כנף קצוצה]

אני לא הייתי מיואשת אז ולא היום,

ולדאוג יש תמיד ממה.
אני רק שמחה שכיום אני לא מגיבה באינטינקט פבלובי על כל כזו ידיעה, בחיפוש מה האשם ומי האשם, ואיזה כפתור לסגור, ואיזו חצאית להאריך או לקצר, תזכירי לי מה צריך.
ולא מתרוצצת בין עצרת תפילה לעצרת התעוררות לעצרת בלהבלהלות. ולא צריכה לקבל על עצמי לסיים את ספר התהילים, וכל מיני מזמורים.
ולא צריכה להיאנח בקול זקן, 'שמה אפשר לעשות, הדור פרוץ, ומה חשבנו שאלוהים ישב בשקט ויראה את ברואי כפיו מחריבים את עולמו בכל מיני חשקים ותאוות? תראי אותה ואותה, ואיזה סיפורים יש היום וכו וכו'.

 

[גבעת חול]

תראי אותך...

מה עם האחריות האישית?

וברצינות, מצד אחד זה מדאיג מאוד מצד שני אי אפשר לעצור את החיים, ככה זה במדינה הזו...

 

[קרש קפיצה]

ממש מהפח אל הפחת..

אז מה חשבת שתצליח להמלט ממנו?.. כמו שנאמר ״ומלא כל הארץ כבודו״ מאי משמע כבודו? אלא אל תקרי כבודו אלא יראתו... ויש מי שהוסיף שמי שיראת אלוהים בלבבו מובטח לא שלא ישלוט בו שום פחד או יראה. (מתוך כנס התעוררות שנת תשע״ח)

ועכשיו ברצינות, אן אליוט יקרה אני באמת מבינה את הפחד שלך והוא לא פשוט, בשביל לשרוד במדינה עם המציאות הבלתי אפשרית הזאת חייבים להתחסן או פשוט להתעלם מכפי שרבים מאיתנו עושים.

ו...שלא ימאס לך כל כך מהר.

 

[מבולבלונת]

אז

הייתי יורדת מאוטובוסים
היום אני פשוט לא עולה עליהם.

 

[אן אליוט]

לא יודעת

אולי דוקא נסיעה באוטובוס-לא-מתפוצץ תקל על ההרגשה הזו.
(ואני גם ממש צריכה נעליים)

 

[אן אליוט]

אני לא יודעת כמה מכם חיו בירושלים

אז, בתקופת הפיגועים. רק היום אני קולטת איזו תקופה טראומתית זו היתה בשבילי. כששמעתי על הפיגוע בבוקר הרגשתי ממש בעיטה אדירה בבטן, פחד משתק, טראומתי.

בנתיים אני בורחת מהמציאות בעזרתם של קליפים הזויים מיוטיוב. אם יש לכם כאלה טובים, אשמח אם תעזרו לי באסקפיזם.

 

[חלושעס]

קבלי אחד שימנים לא אוהבים

http://youtu.be/mu6NPB-YIy0

 

[שירהשירהשירוש]

ישב אנוש עד דכא

את עדיין יכולה לחזור בתשובה