(ט)

[נוגה 1234]

(ט)

אני טיפשה.
מפגרת.
שקופה.
נמאס לי להרגיש שקופה.
נמאס שלא משנה מה אעשה, אף פעם לא אהיה מספיק חולה.
נמאס שלאף אחד לא אכפת.
נמאס שבסוף אני תמיד נשארת לבד.
(ושוב מקצינה התנהגויות. ושוב טיפשה שחשבתי שאפשר לשנות, שאפשר שיהיה אחרת).

 

[פנס כחול]

מזכירה לך

אנחנו כאן איתך, גם אם לא יודעות איך לעזור.

יום אחד יהיה קצת יותר טוב.
בינתיים, תמשיכי לכתוב, קוראים אותך ומחכים איתך.

 

[נוגה 1234]

תודה,

את מקסימה.

שוב מקום שלא מוכנים לטפל בי. שוב רשימות המתנה.
היה אמור להיות משהו זמני עד לאשפוז, אבל אפילו זה לא מוכנים.
ומרגישה שקופה.
כי כרגע, יש כ"כ הרבה אנשים שיודעים. ולא עושים כלום.
ולא משנה להם בכלל.
היום במרפאה, ראיתי ילדה שמפנים למיון. ואני טיפשה, או מפגרת. אבל קצת קינאתי בה באיזשהו מקום. כי לאנשים היה אכפת ממנה, וגם זה הבהיר לי שכנראה אני לא חולה מספיק.
והלשאר עכשיו בלי כלום, בלי כתובת. זה מפחיד.
(הדבר היחיד שיצא מזה זה עוד צמצומים ועוד חתכים).
(ויש בעיה אחרת, שאני החלטתי שצמה בכיפור. ולא מוכנה לשמוע. אז אמא בתגובה התחילה לאיים שאם צמה היא תשלח אותי ישר למיון. זה רק כי היא בטראומה מיום כיפור בשנה שעברה, שבגלל שצמתי והלכתי מלא (ובגלל מחלה כרונית ולא ההפרעה) הגעתי למיון ורצו לשים בטיפול נמרץ כי פחדו שאפסיק לנשום. זה נגמר בסטרואידים וחמצן, וירידה די גדולה במשקל). (והפעם רוצה לצום שוב, על אותו קונספט. אבל עוד לא יודעת מה עושה עם האיום של אמא).

 

[פנס כחול]

מצטערת לשמוע על כל זה

מלחמות תמיד לוקחות אותנו אחורה...
זה קשה.
תנסי לשים אותך במקום חשוב יותר מהמלחמה עם אמא שלך?
כלומר, לדאוג ממש לך...
את, זו שהכי יכולה לשמור עלייך, כמה שזה עצוב וקשה...

 

[נוגה 1234]

אבל

לא תמיד אני זו שרוצה לשמור על עצמי.
גם בלי המלחמה, אני רוצה לצום.
בשנה שעברה, ידעתי שאם אלך כ"כ הרבה אקבל התקף. אבל רציתי שיכאב לי.
והשנה.. יש סף של משקל שאני לא מצליחה לרדת יותר מימנו. וזוכרת כמה ירדתי שנה שעברה מהצום. ורוצה שוב לרדת.

 

[פנס כחול]

מבינה

ומצטערת על זה.
וזו ההפרעה בדיוק... שעוד לא השתחררת ממנה.
זה תהליך...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

קינאת בה בצדק.

ואני שמחה שאת מעיזה להגיד את זה,
גם אם כרגע רק כאן ועוד לא להורים שלך.
לאורך כל התקופה הזו אני אומרת לך את זה,
שאני מבינה ורואה שאת רוצה אשפוז, ושמי שלא בסדר- באמת לא בסדר! זה ההורים שלך שמסרבים להכיר במציאות ומסרבים לעשות מה שהם צריכים לעשות בשבילך.
אני גם חושבת שזו חלק מהסיבה שההתנהגות שלך מקצינה. כי כמו כל ילד, כמו שאני הייתי כשהייתי בערך בגילך, אם האנורקסיה שלך היא הדרך לבחון את ההורים שלך ולצעוק להם שיראו אותך, והם לא רואים- אז מחריפים את האנורקסיה כדי שיראו. וכשזה לא עוזר מחריפים עוד ועוד.

אגב, אני לא חושבת שההורים שלך עושים את זה כי הם לא אוהבים אותך. ההורים שלי אוהבים אותי מאוד ואני אוהבת אותם בלי סוף, אבל הם התמודדו בצורה לא טובה עם הפרעת האכילה שלי מכל מיני סיבות שלהם, וכנראה שגם ההורים שלך, מסיבות שאני לא יודעת, לא מצליחים להתמודד עם שלך.

אני חושבת שהגיע הזמן שתגידי להורים שלך את הדברים האלו. שתגידי להם שאת צריכה אשפוז, ושהם צריכים לעזור לך להגיע לשם כמה שיותר מהר כי בנתיים כל יום הוא סיוט מהגיהנום.

 

[נוגה 1234]

אינטק

היום אמרו להם תדברים האלו. ההמלצה החד משמעית היא אשפוז, וכמה שיותר מהר.
ישר על ההתחלה, הדיאטנית כבר אמרה שזו ההמלצה.
שאלו אותי אם רוצה לבוא שבוע הבא להתאשפז.
עוד לא החזרתי תשובה. לא יודעת מה לענות.
זה מוקדם מידי.
מפחיד מידי.
ומתחילה לקבל רגלים קרות ולהשתפן.
(ועוד לא יודעת מה לעשות בקשר ליום כיפור. כי שוב היום, אמרו לי כמה פעמים כמה שלא יכולה לצום ושזה פיקוח נפש ובלה בלה בלה. אבל זה משהו שבאמת מאמינה בו. וגם יודעת שזה על הדרך יעזור לי לשבור תסף של המשקל שכבר כמה זמן מנסה לעבור).

 

[מפון]

אפשר אחרת

כנראה שעוד לא הגעת לנקודה שבה את באמת רוצה שינוי
בשביל לא להיות שקופה צריך לצבוע את עצמך ואת החיים בצבע

איזה צבע את בוחרת?

 

[נוגה 1234]

אני כן רוצה שינוי

אבל עדיין רוצה לרדת.
רוצה לשבור תסף של המשקל שעדיין לא שברתי.
אפילו שהיום אמרו לי שזה המשקל הכי נמוך שהגעתי אליו.
השקופה זה לא בחיים, זה היה בתוך הקשר ספיציפי.. ולא יודעת איך צובעים את עצמי ואת החיים בצבע..

 

[נוגה 1234]

(ט)

שיט. אומרים שהמצב רע. ממש.
פסיכיאטרית וכו.
הזדעזעה.
עוד ירידה.
שמעה על התפריט.
ובמשך שעה ניסתה להפחיד אותי.
כמה שהמצב רע.
שאני הורגת את עצמי.
נתנה לי שמות לקרוא עליהם של אנורקסיות שמתו.
אמרה שהיא מפחדת שתהיה לי הפרעת קצב וזה יהרוג אותי.
ניסתה להפחיד.
ובכל פעם שאמרתי לה שאין סיכוי שזה יקרה לי.
שאלה רק את לא מפחדת.
אמרה שאני חיה בהכחשה.
אבל אין סיכוי שזה יקרה לי, אני אפילו לא רזה.
(ואמרה שאין מצב שאני צמה בכיפור. שזה ממש פיקוח נפש. אבל רוצה לצום. בתור חילונית, זה הדבר היחיד שאני באמת עושה ומאמינה בו. ואמא ממשיכה לאיים, שאם צמה היא ישר לוקחת למיון בכפייה).

 

[נוגה 1234]

()

ומחר אינטק בתל השומר. אימהלה.

 

[אלומת האור]

בהצלחה

 

[נוגה 1234]

המון תודה!

 

[אלומת האור]

את מזהה את אפשרויות הבחירה שלך?

כי במקרה שלך זה שחור או לבן.

 

[נוגה 1234]

לא בטוחה שהבנתי

למה התכוונת

 

[אלומת האור]

את מספרת לנו בעצם על אובדן שליטה מוחלט

או כמעט מוחלט באשר למחלה שלך. את כאילו "עיוורת" למתרחש, או כמו שאמרה המטפלת "בהכחשה". מה שהתכוונתי לשאול זה האם את מודעת באמת למצב החמור שלך ולכך שהבחירה היא שלך אם לחיות או למות? כי לי נשמע שהמצב שלך הוא על סף של להיות בלתי הפיך, וזה מאוד מדאיג ומאוד מעציב אותי. כשאני אומרת שהבחירה היא שלך אני לרגע לא מתכוונת לומר שההתמודדות היא שלך, ושלך בלבד. ודאי שלא. את זקוקה לכל העזרה שאת יכולה לגייס, אבל ברגע שאת הולכת להשיג לעצמך טיפול ולא משתפת פעולה בטיפול - הוא בעצם בטל ומבוטל, כי מה הטעם? אם את מתכחשת למצב של הלב ומסרבת לעשות א.ק.ג. איך את רוצה להיות בריאה? זה לא מסתדר לי עם לטמון את הראש בחול. ואני לא יודעת איך ומי עוד צריך לנער אותך כדי שתתעוררי ותצילי את עצמך כשעדיין אפשר, כי ממה שאני קולטת ממך, ייתכן שאת כבר על הסף שלא אפשרי לעזור יותר. את אפילו כותבת על עצמך שאת לא רזה או לא מספיק רזה. אז למה כולם כל כך דואגים? האם את רואה שיש לך כאן בחירה בין חיים למוות? האם את מסוגלת לעשות את הבחירה ולהציל את עצמך לפני שיהיה מאוחר מדיי? כי אינטייק זה נפלא ומצוין, אבל כדי להחלים באמת את צריכה נורא נורא לרצות, ולרצות זה אומר לוותר על הנחמה שבמחלה ולנסות לחפש אותה במקומות אחרים ובריאים, ומי כמוני יודעת כמה זה כואב ונראה בלתי אפשרי. אבל זה אפשרי. ראיתי בנות שהחלימו. וראיתי כאלו שמתמודדות. ואת צריכה להילחם עלייך בכל הכוח, ויש לך הרבה כוח, שלצערי את מנתבת אותו למקומות שליליים. אם רק תרצי ותהיי מוכנה לשתף פעולה - השמים הם הגבול. ואני מקווה מאוד שתבחרי בדרך הטובה ביותר בשבילך. בבקשה תני לעצמך צ'אנס

.

 

[נוגה 1234]

תודה

על הניעור. חושבת שהייתי צריכה את זה..
באינטק ההמלצה החד משמעית היא על אשפוז. וכמה שיותר מהר.
רוצים כבר שאבוא להתאשפז בשבוע הבא.
ועוד לא יודעת אם מוכנה.
זה יותר מידי מוקדם.
ועדין מפחדת..
אני לא יודעת ולא בטוחה אם המצב שלי חמור. כי עשיתי אקג ויצא תקין. ולמרות זאת, הפסיכיאטרית אמרה שהיא מפחדת שתהיה הפרעת קצב, שתבוא בלי נורת הזהרה ובלה בלה בלה. וכן, הפסיק לי המחזור. אבל מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה סתם במקרה. כי כן, ירדתי. אבל זה לא משקל כזה נורא. מנסה לשכנע את עצמי שאם אני נמוכה אז זה בסדר. וכן, ברגעי המודעות, אני מפחדת, אפילו מאוד. שאני הורסת את עצמי. וזה באמת מפחיד אותי. ולכן, מנסה להתרגל לאופצייה של אשפוז. להאמין למה שחברה אמרה, שכן, זה מפחיד. אבל הרבה יותר מפחיד זה להשאר בלי השגחה. ורוצה להחלים. אבל עוד לא בטוחה איך עושים את זה.

 

[אלומת האור]

מוקדם מדיי? לא חושבת

בתוך תוכך את יודעת את התשובה. לכי על זה, תני לעצמך את החיים שלך במתנה

 

[נוגה 1234]

(עוד לא סגורה על זה, עוד לא החלטתי סופית, אבל כנראה שזה הולך לכיוון. אימהלה).