(ט)

נוגה 1234

New member
(ט)

כל מה שאני יכולה לעשות כרגע זה רק לחתוך.
לא מסוגלת להרגיש.
אפילו זה כבר לא מספיק כואב.
שונאת את עצמי.
(ארוחת ערב זה לא דבר טוב.)
שונאת ארוחות משפחתיות.
לא נגעתי באוכל.
אבל התקף השנאה עצמית לא קשור אפילו לאוכל.
אלא למה שקרה בארוחה. או יותר נכון אחריה.
אם לדייק לאיך שאח שלי קרא לי.
כן, תחשבו שאני משוגעת, אבל יש לי או סי די.
וכן, הוא צודק. אני משוגעת ומפגרת וטיפשה. אבל אני קצת לא יכולה לסבול את זה שהוא קורא לי חרא.
כי כן, מפגרת שכמותי תכוס הספיציפית ההיא לא יכולתי להוריד מהשולחן. טיפשה טיפשה טיפשה.
ולא יכולתי להסביר. כי זה לא תירוץ. אבל כמה שניסיתי לקרב את עצמי אליה, פשוט לא יכולתי לגעת בה.
כל הארוחה ישבתי בלי בכלל לגעת בכלים או באוכל. לא יכולתי להסביר אפילו למה לא יכולתי להוריד תכוס הספיציפית הזאת, כי או סי די בשבילם זה "השטויות". לא יכולתי להגיד שידעתי בודאות שזה יעשה לי כזאת חרדה שישר אלך לחתוך.
אז כן, בטח אני נשמעת מפגרת ומשוגעת וחרא. וכן, תדבר הספיציפי הזה לא יכולתי לעשות, אבל בדברים אחרים-- כשחברה צריכה משהו, אני הראשונה להציע עזרה. כשאמא של חברה חלתה בסרטן והיה לה ניתוח יום לפני בגרות, במקום ללמוד כמו כולם באתי אליה ואפיתי לה עוגה. כשחברה מתקשרת בוכה, לא משנה מה אני עושה באותו רגע, אני ישר עוזבת הכל ובאה אליה. כשאח שלי היה מתקשר באמצע בצפר בוכה מעוצבן על מורים, הייתי עוזבת את כל החברות ורק מדברת איתו ומרגיעה אותו. אז כן, לא יכולתי להוריד תכוס. אבל לאף אחד לא משנה הדברים האחרים שכן עשיתי. כי כן, אני כנראה עד כדי כך טיפשה מטומטמת ומפגרת. שונאת את עצמי.
 

levshavur

New member
נוגה

שלום לך
קודם כל אני רוצה להגיד לך שיש לך לב טוב, וזה יפה בעיניי שאכפת לך מה קורה עם האנשים שיקרים לך, ושיש לך רצון לעזור ולתמוך באחרים , וזה לא מובן מאיליו, כל הכבוד!
דבר שני: או. סי. די. זו מחלה, וכמו עם כל מחלה אחרת היא צריכה טיפול. זה משהו שהמשפחה שלך צריכה ללמוד עדיין, שזה לא "שטויות": זו מחלה, וזה אמיתי, וזה מצריך טיפול. בארץ ישנן תרופות לטיפול במחלה הזאת. בחו"ל ישנם כבר טיפולים טובים יותר, אבל כמו עם כל טיפול, ייקח זמן עד שזה יגיע לארץ. אז אל תאבדי תיקווה זה לא אמור להימשך ככה לכל החיים שלך.
יש לי חברה עם או. סי. די. הייתה תקופה שכל החיים שלה היו הפוכים וזה כמעט נגמר לא טוב,, אבל בשלב כלשהו היא התחילה טיפול תרופתי וכיום היא עובדת וחיה חיים נורמליים...היא גם סיימה אוניברסיטה (עם או סי די פעיל...) כך שזה אפשרי.
מה שאני יכולה להציע לך זה שני דברים: או שתפני לספרייה הרפואית "דעת" (שנמצאת ביד שרה בירושלים) אני מקווה שהם עדיין עובדים ותבקשי מהם שישלחו לך מאמרים על או סי די - בשביל שבני המשפחה שלך יוכלו להבין מה זה בדיוק, (הם היו עושים את זה בחינם, אני מקווה שזה עדיין ככה.) או אפשרות שנייה: שמישהו מקצועי לדוגמה רופאה שאת מכירה, יסביר להורים (ורצוי גם לאחיך) מה זו המחלה שלך, איך היא מתבטאת ומה הטיפול שקיים כיום.
ואל תתבאסי מהתבטאויות מגעילות של אחיך, הוא פשוט לא מבין מה קורה איתך.
לבשה.
 

נוגה 1234

New member
תודה,

ההורים יודעים שזה או סי די, כשהייתי יותר קטנה עברתי טיפול CBT שגם הצליח, אבל אחרי שנגמר הטיפול הכל חזר להיות אותו דבר.
בזמנו, המטפלת אמרה להם שזה לא שטויות ובלה בלה בלה.
אבל זה לא שינה להם.
בדיוק כמו שלא שינה להם כשהפסיכיאטרית ניסתה להסביר למה לא להגיד לילדה עם מחשבות אובדניות "את הורסת לי את החיים".
כשאני אומרת להם שזה האו סי די, שלושתם, כל אחד בתורו אומר בציניות "גם לי יש או סי די, אז מה?"
(ובשביל כולם זה אפילו לא אישיו כרגע, כי יש תהפרעת אכילה והפגיעה שלטענת כולם קודם כל חייבים לטפל בזה)
(ואני בטח נשמעת משוגעת. סליחה על זה.)
 

levshavur

New member
נוגה

שלום לך
את לא נשמעת משוגעת, את נשמעת מציאותית, ובבעיה עם המשפחה שלך. לפי מה שאת כותבת זה נשמע שהם לא רוצים להתמודד עם העובדה שיש לך מחלה כזו, כי זו "מחלה פסיכיאטרית", ויש אנשים שקשה להם להתמודד עם התווית, הסטיגמה שקשורה למחלות פסיכיאטריות. אז הכי קל להם פשוט להתעלם. מבחינתם יותר "קל" להתמודד עם הפרעת אכילה. הם גם לא יכולים להתעלם מיזה כי רואים את זה עם העיניים (וגם את הפגיעה). לדעתי אין חשוב יותר או חשוב פחות. צריך לטפל בכל הבעיות שלך ביחד כי הן משפיעות אחת על השנייה,ועל מנת שתצליחי צריך טיפול יסודי ב ה כ ל וזה המסר שלדעתי את צריכה להעביר להם, שאת צריכה עזרה בכל ההיבטים ולא רק במשהו אחד או שניים
בהצלחה!
לבשה.
 

נוגה 1234

New member
תודה


(ומאמינה שאת צודקת, כי לאחרונה כן יותר הבינו תהפרעת אכילה. אבל לא יודעת איך לגרום להם להבין גם תאו סי די)
 

קולדון

New member
מצטרפת ללבשה

יקרה,
כואב לי לקרוא שכה לא מבינים אותך ולא תומכים. זה לא פשוט ומאוד מאוד פוגע.

אבל את חייבת להיות חזקה, ולעשות את הזום אאוט ולהבין שהם מתנהגים ככה כי הם באמת לא מבינים ולא מזדהים. לא מתוך רוע.
אני בטוחה שאת אוהבת אותם והם אותך.. ושבאיזשהו מקום אולי את יכולה גם לשמוח בשבילם שהם לא מבינים את זה, כי זה אומר שהם לא חווים את זה בעצמם, ולא סובלים כל כך.

לדעתי את צריכה למצוא את הדרך בעצם לשרוד את המצבים האלו.
כשתהיה מסוגלת לגור מחוץ לבית, כל העצמה של התגובות שלהם לאוסידי פחות תשפיע עלייך. כרגע ההשפעה כל כך הרסנית כי לא יכולה למנן אותה, את כל הזמן איתם ולא יכולה להמנע מזה.

מה יכול לעזור לך?
תנסי לחזק את הביטחון שלך. להגיד לעמך שאת חס וחלילה לא חרא, אלא מאוד מאוד סובלת. ולהזכיר לעצמך לעשות סיביטי (הפסקת בגלל שהטיפול נפסק? יש תרגילים שאפשר לעשות באופן עצמאי)
ובגדול להזכיר לעצמך שזו לא אשמתך. את כן צריכה למצוא את הדרך לטפל בזה שלא יפגע לך ככה התפקוד, אבל מצד שני להמשיך לעודד את עצמך איפה שכרגע המשפחה לא מסוגלת לעודד..

חיבוק!!!
 

נוגה 1234

New member
המון תודה,

את מקסימה.
התגובות שלהם כ"כ פוגעות בי, כי אני נורא מחשיבה את דעתם.
ובגלל זה, אני לא יכולה להתעלם מהתגובות האלה.
ובניגוד להפרעת אכילה, שלאחרונה-- אחרי שהסבירו, והשוו להתמכרות פתאום ההורים יותר מבינים, באו סי די זה נראה סתם שיגעון.
אין לי דרך להסביר את המקרים הטראגים שגרמו לי להאמין באו סי די ובטקסים (עדיין מאשימה את עצמי במוות של כמה אנשים. כבר אמרתי שאני טיפשה?)
ואין לי דרך לשכנע את עצמי שזה נורמאלי.. או אפילו נסבל. אני יכולה להבין למה לדעתם אני נראית משוגעת. (תמיד כשהייתי קטנה ואבא היה רואה אותי עושה טקסים, היה קורא לי משוגעת ואומר שישים אותי ב'בית משוגעים'. כבר אז לא סבלו תאו סי די)
 

קולדון

New member
טריגר..

קראתי גם מה שכתת למטה בשירשור.

עצוב לי שככה את מתעללת בעצמך.
וגם, ממה שאני יודעת הפרעות אכילה וחוסר האיזון התזונתי משפיע לרעה גם על האוסידי.

אני חושבת שכבר ככה את סובלת.. ואולי זה יכול לגרום לך להבין שהאיזון הנפשי שלך זה דבר יקר, ושעם העבודה הנכונה על בניית כלים חלופיים, תצליחי להתמודד עם החיים גם בלי לצמצם ולצום וכו.

לגבי האוסידי, ממה שאני יודעת אפשר להתאזן תרופתית ושזה יקל ויעזור מאוד.

מעבר לזה, לגבי האמונות בטקסים-
ברור שאפשר להסתכל ככה על החיים. יש מלא צירופי מקרים מיסטיים והאמת היא? א,ף אחד לא באמת יודעת מה קורה כאן ואיך ולמה זה קורה.
העיניין הוא שלבחור להסתכל על העולם ככה לא עושה לך טוב.
זו עובדה, נכון?
וכשאת חושבת על צירופי המקרים בין הטקסים שלך למקרים הטראגיים שקרו את אולי חושבת שזה קשור, אבל יחד עם המחשבה הזו קיימת גם הידיעה שאי אפשר באמת לדעת בוודאות, נכון?

אישית, לי הכיווון הזה של להכנס יותר מידי עמוד למציאות הפנימית שלי ולהאמין שמה שאני עד כדי כך משפיעה על העולם- בגדול הרחיק אותי מהמציאות אז מצאתי את הכיוון הפראקטי של להבין שזה לא באמת תורם לי ולשחרר את זה.
זה לא שאני אתאיסטית מוחלטת, אבל פשוט אני פחות מתעסקת במחשבות האלו, פחות מתקרבת לאנשים רוחניים מידי למינהם.. נאחזת יותר בעובדות היבשות ומתמקדת בלבנות את עצמי.
הכיוון הזה מאוד מאוד עזר לי להתייצב, להתגבר גם על אופי חרדתי, ולשפר את התפקוד שלי בעולם הזה ב200 אחוז בערך.

אז.. אם זה מדבר אלייך איכשהו אני באמת מציעה לך לנסות להניח למחשובת האלו. לא להלחם בהן, לא להגיד לעצמך שאת טפשה, אלא להחליט לבדוק את העניין מחדש עוד נניח... ארבע חמש שנים? כרגע יש לך עיניינים יותר דחופים להתעסק בהם.
למצוא את הדרך לאכילה שפוייה.
לבנות את עצמך
לדאגו שתרגישי יותר טוב, והשעתיד שלך יהיה יותר טוב.
[את הרי לא באמת רוצה לחיות ככה בעוד 5-10 שנים נכון? להתעסק במה אכלתי וכמה אכלתי? זה לא באמת חיים..]
 

נוגה 1234

New member
תודה,

במקרה קראתי תהודעה בבוקר (ובגלל היום המטורף הזה-- שונאת חגים מגיבה רק עכשיו) וכל היום ההודעה הזאת ליוותה אותי וניסיתי לחשוב על זה, על הכיוון הפרקטי וצירופי מקרים וכו' ופחות לעשות טקסים. אבל חלק, זה פשוט נהיה עניין של הרגל. זה התשובה להכל-- ללהצליח בחזרות, בהופעות וסתם להצליח להיות ולהראות תמסיכה כאילו מבחוץ הכל בסדר. וקשה פתאום להפסיק הכל בבת אחת. ונגיד בעניין של הצירופי מקרים, יכולה להגיד לעצמי שזה רק צירוף מקרים. שלא קשור. ולנסות לשכנע. אבל לגבי החזרות והופעות, שכאילו אין קשר, עם כל ההתרגשות שלפני, והנסיון לתפקד ולהראות לכולם כמה שהכל בסדר, כמה ששמחה, כמה שמלאת חיים, הטקסים באמת נתנו לי תהרגשה שאני יכולה להאמין בעצמי ולעשות דברים.
(וברור לי שלא רוצה להמשיך ככה. בעבר, אמרו לי שעד שלא אגיע לנקודה הכי נמוכה, לא באמת ארצה לצאת מזה. לצערי, חושבת שהגעתי, או שלפחות נפל האסימון. הבעיה זה אפילו כשהדיאטנית נתנה משהו ממש קטן להוסיף, אני פשוט לא מסוגלת. לא זוכרת איך אוכלים. ומפחדת שיעלה אותי הרבה במשקל. ועדיין--. רק רוצה עוד לרדת).
 
נוגהלה.

כאן את לא נשמעת משוגעת. יש כאן עוד שמתמודדות עם קשיים דומים, אבל גם מי שלא מכירה אישית את הקושי של o.c.d יודעת איך זה מרגיש להיות לא מובנת, ואיך זה כשהדברים שהכי כואבים לך נראים לאחרים כמו שטויות לא חשובות. אני מאמינה שמגיע לך יחס רציני יותר, ולצערי לא חושבת שתקבלי אותו בבית. לא כי הם רעים, אלא כי ז מאוד מסובך וקשה להבין שלבת שלך יש בעיה אמיתית. אבל באשפוז תוכלי לקבל יחס כזה, שאת כל כך זקוקה לו...
 

נוגה 1234

New member
היי

המון תודה..
אני ברשימת המתנה לאשפוז. אבל יש עוד תור ארוך לפניי.. ומכניס לבטים לגבי האשפוז. שאולי לא צריכה. שאולי סתם מגזימה. ולא בטוחה אם זה המקום ששם אוכל לקבל תיחס הזה...
 

נוגה 1234

New member
(מסתבר שדיאטנית וכו' זה לא דבר טוב)

(רצו שאפגש עם דיאטנית, מהמרפאה שבה היה האינטייק, לנסות למצוא פתרון גם זמני עד האשפוז אם בכלל)
שונאת אותה.
לא האמינה לי שזה מה שאוכלת.
אמרה שלא מאמינה שאני עדיין בחיים. שלפי זה הייתי צריכה למות לפני חודשיים.
הגדירה כצום מתמשך.
הייתה מזועזעת.
אמרה לעשות אקג כי יש סיכוי סביר לטענתה שפגעתי בלב.
(ואין מצב שאעשה את זה, מעדיפה לא לדעת בכלל)
אבל נקודות לזכותה, שלא כמו הדיאטנית הקודמת, אמרה שאצלה אין "כל עוד את לא אוכלת אבל לא יורדת, זה בסדר".
הכריחה אותי להבטיח שאוסיף משהו.
אבל המשהו הספיציפי שהתעקשה עליו, למרות שלטענתה זה ממש קטן ובלה בלה בלה זה הרבה הרבה יותר מידי.
וניסיתי וניסיתי, אבל היא ממש התעקשה, אז בסוף הבטחתי, בידיעה שלא אוכל לקיים.
כן, זו משימה לשבוע נסיון ובלה בלה בלה, אבל אני לא מסוגלת להושיב את עצמי ליד השולחן ולאכול.
ניסיתי להסביר לה שגם ככה אני פוגעת כמעט כל יום, ושאם אנסה לאכול אז בטוח גם אקיא וגם אפגע. לא עזר.
ואני מפחדת לאכול. כי בשלושה וחצי האחרונים, כן, לא אכלתי הרבה, הגעתי לתפריט הכי הכי מצומצם, אבל עם ה"צומות המתמשכים" להגדרתה הורדתי את כל ההקאות.
וכן, בשלושה וחצי האחרונים, התפריט המצומצם הזה היה האיזון שלי. ואני מפחדת לשבור אותו.
 
נראה לי שזו לא הוכחה

מה דעתך על "מסתבר שאנורקסיה היא לא רעיון טוב"?
כי נשמע לי שהדיאטנית דווקא בסדר, ועושה את תפקידה- כלומר, מנסה להציל את הגוף שלך ממוות בהרעבה...

אני מבינה שאת לא מסוגלת לשתף פעולה בטיפול שהוא לא אשפוז, וגם את מבינה את זה. זה בדיוק המשמעות של להגיד שאת לא יכולה להוסיף עוד לתפריט וכשכל הוספה אומרת שתפגעי בעצמך. את לא יכולה לבד.
אל תפסיקי להגיד את זה למבוגרים סביבך, שיעשו כל מה שהם יכולים, כי את לא.

הלוואי שהשנה הזו תביא איתה הרבה שפיות ובריאות בשבילך,
שזו תהיה שנה שמחה, שתהיי עסוקה בה בלבנות את עצמך, את החיים שלך, את השאיפות שלך קדימה לשלבים הבאים של החיים שלך.

שנה טובה
 

נוגה 1234

New member
תודה,

שנה טובה!
(ואיך יכולה להיות בטוחה שבאשפוז אשתף פעולה? הרי כמו שאמא אומרת, גם שם לא ידחפו לי אוכל, או יכריחו אותי לאכול. איך יכולה לדעת ששם משהו ישתנה?)
 
ודאי שכן

אם לא דרך הפה, אז בזונדה. איך את רוצה בדיוק שיצילו את החיים/את הגוף שלך?
ואיך תשתפי פעולה? ע"י החלטה אמיצה שאת רוצה לשנות.
 
למעלה