ט

[שישמים אחרים]

ט

(אני משעממת את עצמי כבר. זה כל כך רפטטיבי. לא לישון, להאנס במקום, לחשוב פעמיים לפני כל ארוחה בגלל שפעם היו בתוכי דברים שלא בחרתי על אף ההסכמה - ואני כבר יודעת להזכיר לעצמי שהייתי ילדה קטנה - אבל אולי גם הם היו? - במקום לקחת בנזודיאזפין תורן שמפסיק לעבוד אחרי שבועיים או אוברדוז ממנו, מה שבא קודם, ובכל יום אני מתעקשת, אין לי לב, אין לי לב אין לי לב)

 

[lital172]

יש לך הכי לב בעיני. ושום דבר לא מצדיק מה שנעשה לך. שום תירוץ. קוראת כמה קשה לך ומציעה לך חיבוק חם מהלב שירכך קצת את הכאב. את מדברת על זה בטיפול? נותנת למישהו לשמוע את הדברים האלה?
מאחלת שיהיה קל יותר.

 

[שישמים אחרים]

לא מצדיק

אבל אולי שופך אור, במובנים מסוימים. (אין טיפול כרגע)
תודה.

 

[ג ר נ י ו ם]

אוי, מותק...

זה כל כך מסובך. את צריכה תזכורת לכך שמה שקרה הוא לא באשמתך, לא באחריותך? שפגיעה יכולה לקרות גם בין ילדים? מה קורה עכשיו שמטלטל אותך כל כך?

מחבקת חזק.

 

[שישמים אחרים]

אני צריכה הרבה תזכורות

והפסיכולוגית שלי בחופשת מחלה של חודשיים לפחות. (עבר חודש)
מה קורה עכשיו? לא יותר מהרגיל, אבל גם לא פחות

מחבקת בחזרה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שישמים

גם אם הם היו, זה בכלל לא משנה.
יש כל מיני מצבים כאלו, שבהם הפוגע היה ילד או נפגע בעצמו או כל מיני דברים מורכבים כאלו. אבל אני תמיד אומרת שזה לא העניין עבורי,
זה לא מה שהוא עשה, לא אכפת לי ממנו, זה מה שקרה לך, וממך אכפת לי.
לך קרה הדבר הזה, הנוראי, שמשאיר אותך עד היום עם צלקות ופצעים פתוחים. זה לא משנה מי היה בצד השני. משנה מה שקרה לך. ולא את אשמה בזה. לא את אשמה.

אני מקווה שיהיו ימים שיהיה פחות קשה לחיות, להרגיש חיה.

 

[שישמים אחרים]

אבל לי זה משנה, רחלי.

זה באמת באמת משנה לי.

 

[קולדון]

ט' זה משנה לך כי...

אם מי שפגע בך היה בעצמו ילד קטן, אז אולי זה לא נחשב פגיעה?
כמו שזה שאת היית קטנה ובגלל זה ההסכמה שלך לא נחשבת?
אולי גם מי שפגע בך בעצם נפגע מאוד?

אני חושבת שהמחשבות האלו רעילות. אפילו אם הן מרגישות מצבקשות והגיוניות, האמת היא שהן לא מובילות לשום מקום פרודוקטיבי.

הדבר היחיד שאני יכולה להציע לך מהניסיון שלי עם רגשות כאלו...
זה להחליט להשאיר את המשפט הזה לעוד שנה או שנתיים בערך.
אני יודעת שקשה לשחרר כרגע, אבל אולי את מסכימה לשחרר לזמן מוקצב את המחשבות המשעבדות האלו? רק עד שתתחזקי קצת?

הדבר שהכי היה קשה לי בדרך החוצה מהמקומות הכי נמוכים, היה האשמה העצמית.
כי כל דבר שקרה לי וכל דבר שעשיתי, היה בהסכמה. כל דבר נוראי שלא יהיה. ולא הייתי קטנה אלא ממש גדולה. ולא פגעתי רק בעצמי אלא גם באחרים.
וזה היה מאוד מאוד קשה לחשוב על לצאת מהמקומות החשוכים האלו כי הרגשתי שאצטרך להיישיר מבט למראה מאוד מכוערת. והרגשתי, פיזית ממש, איך כמות האנרגיה שלי מוגבלת.

ואצלי ממקום מאוד קשה עם עצמי, החלטתי שלא מגיע לי הפינוק הזה שך לרחם על עצמי או מה שזה לא יהיה שמונע ממני לעבור הלאה ולהפסיק להשתגע. ואני כמובן לא מאחלת לך להכנס למקומות הקשים האלו ספציפית, אבל מה שקרה הוא שהחלטתי לדחות את השאלות המחרפנות האלו לעוד חצי שנה, ואז לעוד חצי שנה, לחכות שאני אתחזק כדי לחסוך ככה באנרגיה.

וככל שהתחזקתי, גם הראיה שלי את העבר השתנתה.

אני חושבת שזה יכול לקרות גם לך אםתניחי לעצמך להפסי להתעסק בשאלות האלו לזמן מה. בכוח. כל פעם שהראש רץ ללופים האלו להגיד לעצמך, אוקיי, עכשיו זה קורה, אין ממש דרך לעצור את זה מלקרות ולעלות, אבל אפשר לא להעצים את זה, לא לשפוך עוד דלק למדורה.
לא לשבת ולמרוט שערות אלא לעשות ההיפך כשזה קורה ועולה, כמו להתכסות בשמיכה ולשמוע מוזיקה נעימה ולחכות שהפיק הזה יעבור.
או כל פעולה שיכולה להרגיע את הגוף ולמזער את הנזקים ברגעים כאלו.

 

[TinaBa]

מה שכתבת מדבר אלי מאוד, ואולי עשוי לדבר אל רבות אחרות כאן





את מרגשת...

 

[שישמים אחרים]

זה משנה לי

כי אני רוצה להאמין שלקחו ממני המון אבל לא את האנושיות שלי, וכן, אכפת לי אם אנסו אותי אנשים פגועים בעצמם. אני *חייבת* להמשיך לחשוב על זה כדי להמשיך להרגיש אנושית. (וזה מחיר שאני מוכנה לשלם; אני יותר חזקה משנדמה מקריאה פה, אולי)

 

[levshavur]

שישמים אחרים טריגר

שלום לך
גם אם נאנסת מילד, (אם אני מבינה נכון) זה לא פוטר אותו מאחריות על המעשים שלו. גם ילדים יכולים להבין, אפילו אם זה לא עד הסוף, שהם עושים משהו רע (אני מתכוונת לפוגעים) וגם לנו כנפגעות אולי הייתה הרגשה פנימית שמשהו לא טוב קורה. אני התנגדתי אינטואיטיבית לאבא שלי, אבל החלק ה"טוב" של האופי שלו הותיר אותי מבולבלת לגמרי, ועד היום יש לי רגשות מעורבים כלפיו.
נכון, ילדים אולי לא תמיד מבינים את מלוא ההשלכות של משהו שקורה, אבל זה לא מצדיק ריגשי אשמה. אני יכולה להגיד לך, מהניסיון שלי כמנהלת הפורום לנפגעי גילוי עריות, שחלק גדול מהנשים חוות ריגשי אשם ברמה כזאת או אחרת.
תביני , פגעו לך בגוף, לא באנושיות שלך!!! את היית, ונשארת אנושית ורגישה, ולא משנה כמה סבל עברת (או אולי דווקא בגללו) נהיית אנושית כל כך. אני יכולה להגיד לך שמהסיפורים של אבא שלי הוא חטף המון מכות בתור ילד מאבא שלו (וחטף גם בגלל מעשי קונדס של אחותו שהעלילה עליו כדי שהיא לא תחטוף את המכות), גם הייתה תקופה שאבא שלו היה בכלא (אני חושבת בסיביר) במשך 10 שנים, אז גם זה בוודאי השפיע עליו כילד ונער. .אבל אפילו אם נצא מתוך נקודת הנחה שהוא "פגוע" האם זה נתן לו את הלגיטימציה להתעלל? לא!!! כמה אנשים עברו סבל נורא בשואה, ונשארו פגועים ומצולקים נפשית (ואולי גם פיזית) לכל חייהם, אבל האם זה הפך אותם לאנשים פוגעים? לא!!! אין הצדקה להתנהגות אלימה מכל סוג שהוא.
אני יכולה לספר לך מהזווית ההפוכה, שכשהייתי בערך בגילאי 11-12 מרוב שילדים הציקו לי (פיזית וריגשית בגלל שאני כבדת ראייה) וגם בגלל שהחברה הכי טובה שלי גנבה כסף מההורים שלי ולקחה אותי למסע קניות מהכסף הגנוב, (בלי שידעתי שזה גנוב כמובן) כל זה יצר אצלי משבר עמוק והתחלתי להיות אלימה כלפי ילדים אחרים, עד שזרקתי קלמר (מעץ) על ילדה אחרת ופצעתי אותה! אז למרות שהייתי "פגועה" האם ההתנהגות שלי הייתה מוצדקת? לא!!! ואני חושבת שהמשימה העיקרית של פסיכולוגית הילדים שנתנו לי (בלי שההורים יידעו, אז זה עוד היה אפשרי) הייתה להבהיר לי שאלימות היא לא דרך לפתור בעיות גם אם מישהו אחר משתמש באלימות. (כמובן שלא שיתפתי אותה, מרוב פחד, במה שקרה בבית, אז היא לא ידעה את השורש העמוק לתסכול שלי, ואפילו שהיא - ואחרים ראו עליי סימנים כחולים הם חשבו שזה רק מנפילות ולא חיפשו משהו עמוק יותר) אז אני לא חושבת שיש הצדקה לחשוב שאת יותר אנושית אם את מרחמת על פוגע כי הוא בעצמו היה פגוע. לכל אחד יש את היכולת ללמוד לעצור את הדחפים האלימים שלו כשהם באים. זה המורים והבית ספר שאשמים שלא נתנו לו את הכלים להתמודד עם האגרסיה שבתוכו.
אז אל תיקחי את זה כל כך קשה!
לבשה.