ט

[Blackbird fly]

ט

ד': אני רוצה למות, רע לי, אני רוצה להתאבד
א': אני לא הפסיכולוג שלך, תפני לאחד כזה
ג': אל תפילי עליי את זה
ל': די, אל תכבידי, בואי נראה סרט מגניב
ר': אני לא יכולה עכשיו, חברה שלי אצלי
ו': תפסיקי להלחיץ את כולם ככה

הלוויה של ד', אנשים מגיעים, הרב קורא תפילה, אנשים בוכים, מדברים לקבר.
א': אם רק היית אומרת משהו...
ג': אם רק היית אומרת משהו...
ל': אם רק היית אומרת משהו...
ר': אם רק היית אומרת משהו...
ו': אם רק היית אומרת משהו...

(תודה למי שהגיבה להודעות הקודמות שלי, אני קוראת הכל רק לא מוצאת כוח להגיב...)

 

[תמרה45]

אופפפ וואי!!

איזה מצב, איזה דמיונות, איזה תחושות!!!!!
אם היה לי הרבה מה לומר, הייתי אומרת (ז"א, על אנשים ועל איך מתמודדים עם תשובות כאלה..)
אבל אין ספק שזה קשה... רק יכולה לומר לך לחכות עד שיהיו כאלה ובינתיים לעשות הכל כדי לגרום לעצמך להיות כמה שיותר בריאה, פיזית, ונפשית ורגשית, מכל הכיוונים ומכל הבחינות!!!
איתך, מחזקת ואומרת שאת.. חשובה!!

 

[Blackbird fly]

תודה...

האמת שאני לא מחכה שיהיו כאלה.
אני לא מצפה שיהיו כאלה.
אני מבינה את זה, בהתחלה לא.
אחרי כל האשפוזים הפסיכיאטריים שעברתי שכל שבוע מישהו מנסה להתאבד, אני כבר יודעת מה זה, אני יודעת איך להתמודד, אני יודעת מה להגיד, ואני, אישית, כשחברה הייתה אומרת לי שהיא רוצה להתאבד, הייתי לוקחת מונית ספיישל אליה לבית, לא משנה כמה יעלה, ועושה כל מה שאני יכולה כדי שהיא תעבור את זה כמה שיותר בשלום. אבל הבנתי, שזו אני, ולא כולם כאלה. רובם לא כאלה. משום מה אני מצפה שיתייחסו אליי כמו שאני מתייחסת אליהם, והבנתי שזה טיפשי לחשוב ככה. כבר לא מצפה. ואולי כן, בסתר לבי אני מצפה.
זה סתם עצוב כזה.

 

[אלומת האור]

מתישהו בשלב כלשהו של החיים

למעשה, לא ממש מזמן, גיליתי שאין לי כוחות כמו שחשבתי שיש לי, כוחות להציל אנשים אובדניים או סתם בעייתיים. פשוט אין לי כוח. אני צריכה כל טיפת אנרגיה בשביל להחזיק את עצמי בחיים, ואם אני לא אשמור על עצמי אז לא זו בלבד שלא אוכל להציל אחרים, גם את עצמי לא אוכל.

ולמדתי שזה לא אגואיסטי וגם לא אנוכי. זו ענווה להודות בחוסר האונים שלי מול המצוקות הכל כך קשות של אנשים שיקרים לי. למדתי לסלוח גם לחברים שלא היו מוכנים לפתוח לי את בתיהם כשנשרף לי הבית. אם האחים שלי לא רצו לפתוח לי את דלתם, למה שחברים ירצו? (בסוף ישנתי אצל 5 חברים בתורנות...).

חוץ מזה תחשבי על טיסה. בטח יצא לך לראות את ההסבר של הדיילות על השימוש במסכות החמצן. הן תמיד מסבירות שקודם כול ההורה צריך לחבוש לעצמו את המסכה ורק אחר כך לילד. ומדוע? כי אם הוא לא יציל את עצמו קודם, לא יהיה מי שיציל את הילד, ושניהם ימותו.

ובכלל, להושיט יד למישהו שיטביע אותך יחד איתו בים במקום שייעזר ביד שלך כדי לצאת מהים זה לא יעיל כי שניהם תטבעו. במיוחד אם את בעצמך לא יודעת לשחות.

אני כותבת את הדברים האלה בעצב, כי בעצמי איבדתי ככה הרבה אנשים. בגלל זה עזבתי את הקבוצות של OA. נאמר לי מפורשות וגם לא מפורשות שאני כבדה מדיי עליהם, גדולה מדיי עליהם, פסיכיאטרית מדיי, משוגעת מדיי, בכיינית מדיי, טראגית, פסימית ועוכרת מסיבות. מובן שלא כולם אמרו את זה, אבל הלך הרוח הכללי היה מאוד אנטי נגדי בתקופה שלפני שעזבתי. זה היה כל כך שקוף. כשזעקתי לעזרה אף אחד לא ניגש. עברו צד. זה מזכיר לי גם את התגובות של האנשים כשההורים שלי נפטרו. פשוט היו רואים אותי ועוברים לצד השני של הרחוב.

ועם כמה שזה עצוב, אני מבינה אותם. להגיד שאני לא מאוכזבת? זה שקר. אני כן מאוכזבת. מתישהו במהלך החיים, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב, אני אצטרך ללמוד להנמיך ציפיות למינימום. כל כך הרבה נכוויתי מאנשים שהבטיחו הרים וגבעות וגם כאלה שלא הבטיחו כלום. כמעט כולם עזבו בסוף. אני חושבת שזה בלתי אפשרי להיות חבר/ה שלי היום. אני תלותית מדיי, מעניקה לאנשים יותר מדיי כוח עליי, רוצה שיצילו אותי. אז זהו, שזה לא התפקיד של אף אחד. ההורים שלי התרשלו בשמירה ואף אחד אחר לא יכול להציל אותי חוץ מעצמי, ועצמי לא במיטבי בכלל.

מה יהיה אתנו, בלקבירד? מי יבין אותנו ולא יפחד מאתנו? מי לא יכעס עליי כשאין לי כוח לתת, להציל?

 

[תמרה45]

אני לא מפחדת אלומונת

ויחד עם זה בהחלט שמחה על ההבנות שלך, אני חושבת שהן נכונות וטובות ושבכוחן להצמיח אותך
כתבתי לך משהו על זה פעם אני חושבת... לדעתי אלו הן מחשבות שלאט לאט מתחילות להפיל את חומות המחלה ומחשבות שמתחילות להיות יותר נכונות למצב שלך וללב / נפש / יכולת / כוח, שלך...
אני אוהבת אותך מאוד וגאה בך!!!!

 

[אלומת האור]

תודה רבה. ריגשתותי

 

[levshavur]

בלק בירד טריגר!

שלום לך
אני יכולה להגיד לך שאת לא היחידה שעוזרת לחברות שרוצות להתאבד. כבר היו פעמים שישבתי שעות עם חברה בטלפון (כזו שגרה רחוק מידיי מלהגיע אליה) ועשיתי הכל שתרד מהרעיונות האובדניים שלה (מכיוון שבעבר היו לי מחשבות אובדניות- לפני די הרבה שנים, אני יודעת איך זה מרגיש מנקודת המבט שלה ולכן יכולה יותר לעזור)
אבל השיא מבחינתי היה כשחברה שלי חטפה התקף פסיכוטי והייתה אצלי בבית, וההורים שלה סירבו לאשפז אותה והיא ניסתה להתאבד מהמרפסת ונתקעה על חבלי הכביסה. אני זוכרת איך בידיים רועדות ניסיתי להכניס אותה פנימה ופחדתי שהיא תיפול לי מהידיים ישר אל המוות שלה...זה היה ממש מפחיד!!! (בסוף השכנים שגרים מעלינו ראו אותה והאישה, שהיא אחות בבית חולים, באה והכניסה אותה פנימה ופשוט הצילה לה את החיים.) זה היה עוד לפני שגרתי בהוסטל, וכמובן לפני שהייתי נשואה. אבל המראה הזה יילך איתי , אני חושבת, לכל החיים...זה לא משהו שאפשר לשכוח...הייתי אחרי זה בטיפול במרכז לפסיכוטראומה כדיי לצאת מהזיכרון הסיוטי הזה...וכל זה קרה לה כי היא הפסיקה לקחת תרופות (למרות שהזהרתי אותה מראש כמה זה מסוכן. כיום היא לוקחת תרופות כמו ילדה טובה, והשתקמה והצליחה אפילו לסיים תואר ראשון באוניברסיטה :- אז טוב שכל הסיפור נגמר בטוב.)
אני יכולה להבין את הקושי שלך.
לבשה.

 

[אלומת האור]

א': אני לא יודעת מה להגיד, רק שמזדהה. את בחורה אמיצה ואני מקווה שתיקחי את האומץ הזה כדי לחיות ולא כדי למות

.

 

[Blackbird fly]

א'...

כואב לי שאת מזדהה.
ואת חסרה לי.

 

[אלומת האור]

 

[תמרה45]

מאוד התרגשתי מהתגובה שלך אלומה

וניסחת ממש נכון ומדוייק!!!!

 

[אלומת האור]

 

[Blackbird fly]

עוד אחד לאוסף

ד': כי רציתי להתאבד
ס': די עם זה כבר

 

[levshavur]

וואו זה חזק מה שכתבת!!!!

 

[Blackbird fly]

הסיפור האמיתי ט'

סיפור חייהם של אינספור אנשים שהתאבדו. אף אחד לא מדבר על זה, זה לא מעניין אף אחד. מי שעושה כזה דבר הוא משוגע ולא שווה התייחסות. הרבה אנשים לא מבינים בכלל איך מרגיש אדם אובדני. את השחור שהוא רואה. את הגיהנום שהוא עובר. את התחינה לטיפה יחס כדי להרגיש שבכל זאת מישהו רוצה שימשיך לחיות. לעבור עשרות טיפולים מכל הסוגים שלא צלחו. להרגיש לבד. את הלבד הכי בודד שיש. לרבוץ במיטה כל היום ולחסל שתי חפיסות סיגריות. לישון עם אינספור סיוטים, לפעמים סיוט בתוך סיוט בתוך סיוט. לשמוע את כולם אומרים לך "די, תפסיק לרחם על עצמך, קום מהמיטה ותעשה משהו", לבכות. אף אחד לא מבין. כשלא רוצים לחיות לא רוצים כלום. הטיפול מייאש. אין כוחות לצאת מהמיטה. שום דבר לא מעניין, שום דבר לא מרגש. הרגשה של מקרה אבוד. אין למי לפנות. מחפש וו בבית לתלות את עצמך, מחפש את החבילה של התרופות הפסיכיאטריות שמחביאים ממך, מחפש באינטרנט מידע על מקרי התאבדות, אולי יצוץ רעיון כלשהו. להתפלל לחיבוק. למילה טובה. אבל זה לא בא. במקום זה- "די, תפסיק לרחם על עצמך, קום מהמיטה ותעשה משהו".
לבכות. אף אחד לא מבין. "אני לא יכול. אני לא מסוגל".
"אם תמשיך ככה אז ברור שלא תוכל".
אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול!!!
"די, תפסיק לרחם על עצמך".
מחזיק את עצמך בציפורניים לא להשמיד את עצמך סופית.
הפסיכולוגית כבר התייאשה. כולם התייאשו. אתה מעייף את כולם. מתישהו לכולם כבר נמאס ממך. כמה אפשר כבר להתעסק עם ההתאבדויות שלך. בסוף היום, אתה לוקח שני קלונקסים ועוד כמה מרגיעים, הגוף מתחיל להיות רפוי, העיניים נעצמות. אתה נרדם. צולל לעוד סיוט. ב12 בבוקר אתה מתעורר ומקווה שהיום יהיה אחרת. אבל הכל אותו דבר. כי "אתה מרחם על עצמך, אתה לא קם מהמיטה, אתה לא עושה כלום, איך תצא מזה". אבל הכל שחור, הידיים והרגליים שלך כבולות בדיכאון האינסופי. אתה לא בחרת בזה. אף בן אדם לא יבחר במציאות שכזו.
אין עם מי לדבר, לא רוצה לשמוע עוד שאתה מרחם על עצמך. ולחשוב בעצם שכן, אתה מרחם על עצמך, כי אף אחד לא ריחם עליך בכל החיים האלה.
מהיכרות קצרה עם המגיבים פה, ומהיכ

 

[Blackbird fly]

תתעלמו מהשורה האחרונה

זה הועתק מהפייסבוק ותפוז מפגר.

 

[אלומת האור]

מה יש לי להגיד לך חוץ מהזדהות כמעט מוחלטת

אני שוב מזכירה לך כמה שאת אמיצה וכמה יכולות מדהימות יש לך, ואיך הצלחת לשרוד אחרי כל מה שעברת ולחשוב אחרת על החיים (הייתה לך תקופה ממש אופטימית, אני זוכרת מאוד). אני רוצה מאוד שתחיי, רוצה שתהיי שמחה. הלוואי שיכולתי לעשות משהו כדי לגרום לזה לקרות. אני כל כך מבינה על מה את מדברת, מבינה עד כאב, מרגישה את זה בעצמי, על עצמי. איזה סיוט זה לחיות ככה. שולחת לך חיבוק וירטואלי חזק, ולצערי זה כל מה שאני יכולה לעשות עכשיו. עד כמה שזה אולי יישמע בנאלי, את באמת לא לבד, אנחנו ביחד עם זה. חיבוק ענק.

 

[תמרה45]

וואי נשמתי

לצערי, אני מזדהה...
זה כאב וחור ובור אינסופי ומזעזע ומאוד קשה לחיות איתו...
תשלחי איזה שהם נחמות לעצמך, אולי זה יהיה יכול לעזור!!
מחבקת!!
טיפ: אני מהיום שהפסקתי לצפות מאמא שלי לאיזה שהיא הבנה או הזדהות או משהו אמפתי, הרבה יותר היה לי קל להצליח להתמודד.
אני לא אשקר לך שלפעמים אני לא מצפה ומתאכזבת, אבל כשאני מנסה ומצליחה להתגבר על זה ופשוט לא לצפות, יותר טוב..

 

[levshavur]

כאילו כתבת אותי...

ט

בלק בירד שלום
מה שתיארת הוא תיאור מאוד מדויק למה שעברתי כשהייתי בדיכאון הגדול שלי אחרי הגרושים ועם ההצפה הנוראית של הפוסט טראומה. אנשים אמרו לי "תיקחי את עצמך בידיים" וגם הדיבורים על "קומי מהמיטה.." מצמרר אותי לחשוב איך הייתי אז. ומה שבאמת הייתי צריכה זה שמישהו יקשיב, יתמוך יהיה שם בשבילי. הייתי אז אחרי ניתוח גיניקולוגי קשה (שבעצמו היווה טריגר רציני מבחינת התחושות הקשות שזה העלה), והייתי צריכה גם עזרה ממשית כמו בלהתרחץ ולהתלבש ובישולים וניקיון...אז הייתה לי מישהי במשכורת שבאה כל יום לשעה שעתיים אבל שאר הזמן הייתי לבד. בשבועיים שלושה הראשונים החברים עשו תורנות ובאו ועשו והיו איתי אבל אחר כך הם עזבו ואני התדרדרתי עוד ועוד לתוך הדיכאון. אחר כך היה אישפוז, ועוד ועוד...כשניסיתי להתאבד כל מה שרציתי זה רק שקט מהפוסט טראומה: שלא יהיו פלשבקים, שלא יהיו סיוטים, שלא יהיו פחדים וזיכרונות קשים. רציתי רק שקט נפשי ואף אחד לא הבין אותי. רק מי שעברה את זה יכולה להבין.
כיום אני כל כך מאושרת שכל זה מאחורי!!!
כן, אני עדיין לוקחת כדור נגד דיכאון (ליתר ביטחון) אבל אני יכולה להגיד בצורה מלאה: יש לי כיום חיים מאושרים וטובים ואני מקווה שלא יהיו לי עוד דיכאונות לעולם. (היה לי פעם אחת בגלל תרופה חדשה שהוציאה אותי מהאיזון, אבל ברגע שהתגלתה הסיבה זה טופל ומהר מאוד חזרתי למצב התקין)
אז אני מאחלת מכל הלב שאף אחת פה לא תהיה בדיכאון
ולא צריך להתייאש אפשר לצאת מהמצבים האלה.
לבשה.

 

[תמרה45]

הי דנה

קראתי משהו, כדי אעלק לחזק את עצמי להמשיך בטיפול, ומבחינה טכנית אני יודעת שזה דברים נכונים (מבחינה רגשית אני עדיין קצת מנותקת מה לעשות..)
חשבתי שאולי תוכלי להתחבר קצת ולשאוב סוג של כח מהמילים האלו: (באתר של איזה מטפלת)

"
לעתים קרובות מגיע אדם לטיפול אישי לאחר שחווה כישלונות רבים במהלך חייו.
אם זה בהיבט האישי-זוגי. ואם בהיבט החברתי-משפחתי.
קשה לו עם חברים. הוא נפגע מהם ולוקח ללב גם דיבורים מינוריים, או \ גם מתקשה בענייני פרנסה, עבודה.
יש לציין שאדם זה יכול להיות מוכשר מאד, בעל תארים שונים, אף התקבל לעבודות טובות בעלות יוקרה,
אך משום מה לא מצליח להישאר באותו המקום אלא זמן קצר.
יכול להיות שהוא חכם, טוב לב ונדיב, ועדיין חייו האישיים והזוגיים לא צומחים.
מדוע זה קורה? שאלה טובה.
על פניו, נראה שכל מדדי ההצלחה הם לטובתו, ובכל זאת, החיים שלו לא ממש בצד המאיר.
מה קורה כאן?
יתכן שהמיומנויות האישיות-רגשיות שלו לוקות בחסר בגלל מגוון של סיבות.
רקע משפחתי מסובך, מחלות, ועוד.
מדוע לבוא לטיפול?
כאמור, לעתים, אנשים אלו עברו בחייהם מסלול לא פשוט. כגון, חוו יחס של דחייה, ביקורת, האשמות, חוסר אהבה. הרגישו שהאנשים בסביבתם מאוכזבים מהם דרך-קבע.
הם זקוקים ליצירת תנאים סביבתיים נוחים תומכים, אשר יאפשרו להם למצוא מחדש את האימון בעצמם,
לעזור להם לגלות את כוחותיהם הטובים, לזהות שוב את מנגנון היצירתיות הקיים בהם, ובטוח שיש להם הרבה כאלו. למי אין?
בטיפול נבנה מחדש הביטחון- העצמי, האימון עם הסביבה-דרך השתקפות המטפל.
מנסים למצוא ביחד, חוויות טובות על סמך זיכרונות מהעבר הקרוב והרחוק. המטופל לאט לאט מתחיל לתפוס את עצמו כאדם מועיל, המסוגל ליצור קשרים טובים ואף ארוכי טווח עם הזולת במסגרות השונות של חייו.
אדם נולד כדי להגשים מטרה חשובה בחייו: "בשבילי נברא העולם"- יש לי עבור מה לקום, לחיות ליצור לתרום.
עבודה אישית שכזו-בדרך כלל- קשה לו לאדם לעשות בכוחות עצמו.
המטפל עוזר לו לצאת מהאמונות האוטומטיות, המקובעות שנוצרו אצלו, והאדם רואה ומאמין שיש
לו עבור מה להתאמץ, ששווה לו לטרוח, ואפילו בכיף.
הוא לומד שהעולם אכן נברא גם בעבורו ויש בו (בעולם) צדדים יפים טובים ונעימים
"
סתם חשבתי שאולי תתחברי, ואולי נוכל להתחזק מזה..

תמרה