ט'

[2b mind]

ט'

כשברגע לפני שאת נכנסת לסרט, את מבינה שאת החור השחור הזה שאת מרגישה יש אנשים שלא חוו מעולם.
ואת השעתיים שבהם האנשים שלידיך מעבירים בחיוך קליל, את מעבירה במחשבות על מה לעזאזל את עושה בעולם הזה?! ומוצאת 5 דרכים נגישות וזמינות שבהם את יכולה לא להיות כאן יותר. ואז את מזכירה לעצמך שפעם מזמן כשכבר עמדת לקפוץ, אז בגיל 15, הבטחת לעצמך שלעולם לא תקחי את חייך באקט אחד. ומאז המנטרה היא שיש זמנים שבהם לא לוקחים החלטות. אז אני מחכה. אני לא יודעת למה אני מחכה. דברים לא נעשים קלים יותר. האוויר לא נעשה קל יותר לנשימה. דברים שכבר חשבתי שאני יודעת, פתאום נעשים מעורפלים. אני כבר לא יודעת מי אני? או מה אני? או לאן אני הולכת? אני לא יודעת מה הרצונות שלי ומה רצונותיהם של אחרים? אני לא יודעת איך אני מתקדמת מכאן... ולאיזה כיוון? ויש רגעים שאני לא בטוחה שבכלל אצליח להחזיק מעמד. יגיע בוקר. ויגיע יום אחר.

 

[levshavur]

אני מקווה שבבוקר יהיה טוב יותר

 

[אלומת האור]

את שוברת לי את הלב

את מדברת על זה עם מישהו מקצועי? סליחה שאני לא מעודכנת. שולחת לך חיבוק חם. ספרי לנו מחר איך עבר הלילה ואיך את מרגישה.

 

[2b mind]

מצטערת,

ואני מנסה, זה מצליח רק בחלק מהזמן.

תודה לך, ומקווה ללילה קל בשבילך.

 

[אלומת האור]

לא הבנתי מה את מנסה

מה מצליח רק בחלק מהזמן? ולמה את מצטערת?

 

[2b mind]

הבהרה

כותרת עונה לכותרת: מצטערת על כך שאני שוברת את ליבך.

ושאלת אם אני משוחחת על זה עם מישהו מקצועי: אני עונה שאני מנסה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי, בפועל זה מצליח רק בחלק מהזמן.

(סליחה אם עברתי לא מובנת, שמחה ששאלת)

 

[אלומת האור]

אז אולי תכתבי ותיתני לה לקרוא את מה שתכתבי?

איך עובר הלילה שלך? מקווה שאת כבר במיטה מכוסה וחולמת חלומות נעימים.

 

[כמהאפשר]

הי

בוקר טוב

כן, יש אנשים שלא חוו את החור השחור הזה. ובטוח שאיש לא חווה ולא יחווה את החור השחור שאת חווה, חווית ובאופן בו את חווה אותו.
גם אם המאורעות, הנסיבות והכל השאר דומים.

הם יכולים להתחבר, להזדהות אפילו. אבל הם לעולם לא יהיו את.
זה לעולם לא יהיה זה.
ואז מה? זה מקל? אם מישהו באמת, באמת ידע, ירגיש, יבין? הידיעה שיש מישהו אחר, נוסף שחווה כעת או חווה בעבר את אותו הדבר בדיוק באיזשהו רגע מסוים שם איפשהו במקום מקביל?
שיודע?


וכן, העולם ממשיך להסתובב. קצת בהילוך איטי,
קצת בניתוק. כי זו את- וכולם מסביב. צוחקים, חיים, ממשיכים כרגיל.
ואצלך משהו אחר.
אבל, וזה אבל ענק. מה את באמת יודעת על מה שמי שעל ידך מרגיש? מה שהולך אצלו? על ההריסות שלו בפנים?
אנחנו באמת יודעים שמי שיושב בסרט על ידנו הוא לא מישהו שכותב כאן בפורום? אומישהו שקורא ומפחד להזדהות? מישהו שמחכה בדיוק עכשיו שההודעה שלו תתפרסם? מישהו מנפגעי תקיפה מינית?

ואיזו הקלה זה נותן?


נכנסת לסרט- וזו דווקא החלטה. החלטה לא לשקוע. החלטה לעבור את הרגע.
הרגע הקשה הזה, הנוכחי.
החלטה שגם אם יש קולות, יש קושי, יש שקיעה- את מנסה קצת למתן את כל זה בקולות אחרים. חיצוניים. שפויים יותר.
וזו החלטה לא פשוטה. וזו חתיכת החלטה דווקא.

אז לוקחים נשימה. ועוד נשימה. ועוד אחת.
העירפול הזה, המחשבות- זו מלחמה. היא לא פשוטה בשום מקום, אבל את נלחמת. השאלות הללו- הן עולות ועוד תעלינה וטוב שהן עולות.
אבל לפעמים צריך לתת להם פשוט לעבור, להרפות.
לנסות, בכל אופן.
להמשיך ולדבוק בסרט. עם העיניים במסך. לנסות לרוקן את המחשבות, ולתת לזה להיות. לא לשקוע.
וכל הכבוד לך. ואולי זה קרב אחד שעברת. ולילה אחד שעברת.
וזה בסדר ומותר לא לדעת.

אבל בעיניי את לא כותבת כאן על נפילה. את דווקא כותבת על התמודדות.
על הצלחה.
על משהו לא פשוט ועל הצלחה.
על לצאת מזה מותשת, עייפה, על קושי- אבל על הצלחה.

אז כל הכבוד.
וכן, יגיע בוקר, יגיע יום אחר ובהיר יותר. טוב יותר.
והפסיכולוגית שלך תדע לשמוע אותך גם בשתיקות. גם בקושי לדבר ולבטא את עצמך.
לשם כך היא פסיכולוגית.
בינתיים, אני מקווה שאת נחה והוקל לך מעט..

 

[ג ר נ י ו ם]

משהו מתוך משהו

וירג'יניה וולף. Mrs Dalloway. פיטר וולש חושב על הרגע הנורא בחייו. זה הולך ככה:

It was awful, he cried, awful, awful!

Still, the sun was hot. Still, one got over things. Still, life
had a way of adding day to day.

אז כמו שאמרת את. והרבה אהבה מכאן.

 

[2b mind]

נתראה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

חוויית הזרות הזו קשה כל כך

אני יודעת.
האמת היא שאני נזכרת בה בתקופה הזו של השנה כי ליל הסדר היה בשבילי חוויה כזו במשך שנים רבות,
כולם ביחד, כולם עושים את הדבר הזה שקוראים לו לחיות ולהיות ביחד,
הם כולם נראים שהם לא יודעים שיש כאב בעולם
ורק אני במקום השחור שלי
אני גם זוכרת ליל סדר אחד לפני כמה שנים, שבו הייתי במקום קצת פחות שחור, והרמתי את הראש ופתאום ראיתי בשולחן לידי את אחת מבנות הדוד שלי, והיו לה את הפנים האלו,
של זו שיושבת והיא זרה כל כך לסיטואציה, והיא בעולם שחור ומלא כאב שלא מבין איך יכול להיות אחרת, ראיתי בה את מה שאני תמיד עברתי

זה לא מנחם, לדעת שיש עוד שחוות את זה, עוד שמסתובבות בחוויה הנוראית הזו,
אבל יש נחמה, אני חושבת, בזה שיש כאן, וכנראה לא רק כאן, עוד בנות שמבינות שהחיים הם לא סרט, ושיודעות כמה זה קשה להיות הזרה הזו.

אני מחזקת את ההחלטה הזו, ואת ההבנה שיש רגעים שבהם לא מקבלים החלטות. צריך כח כדי לחשוב ככה וכדי להחזיק בהחלטה הזו.

אני לא יכולה להבטיח אבל מאוד מקווה איתך שיום אחד יהיה אחרת.