..................................... (ט?)
(אני טיפשה. ואני אפילו לא שווה התייחסות. אתם יותר ממוזמנים להתעלם מההודעה החסרת משמעות הזו)
יופי. אז הבטחת שלא תפגעי.
את הרי מומחית בהפרת הבטחות. אולי אם היה תואר כזה באוניברסיטה, היית מועמדת פוטנציאלית.
אבל כשהכל כ"כ מציף, אני פשוט לא מכירה דרך אחרת.
לפני כמה ימים, אחרי ההפקות, הייתה לי סוג של שיחת נפש עם הילדה שהתעללה בי. כאילו.. היא יותר עשתה שיחת נפש. נפתחה. סיפרה לי על הקשיים שלה.
בסיטואציה שגם ככה, כבר הייתי על הקצה. כי אחרי שהמסך ירד, והאורות כבו, היה משהו בסיום הזה שעשה לי משהו. שהמחיש לי עוד יותר את סיום י"ב. ואני גרועה בפרידות. ושונאת את זה יותר מכל דבר אחר. וידעתי שברגע שאני אחזור הבייתה, בדרך פלא המספריים יגיעו ליד. וניסיתי לדחות כמה שיכולתי תרגע הזה.
ובדרך חזרה (נוסף לכל, אנחנו כמעט שכנות), היא סיפרה לי על כמה היה לה קשה שנה שעברה, שהיא עכשיו אצל פסיכולוגית (בסיטואציה שאני השתדלתי להחזיק את עצמי. והרגשתי שמתפרקת. אבל הייתי חייבת גם להחזיק אותה, להיות שם בשבילה. כשלא יכולה להחזיק את עצמי, להיות שם בשביל עצמי). וניסיתי להיות שם בשבילה. אמרתי לה שנכון, שאנחנו לא כ"כ בקשר, אבל שאני חושבת שזה צריך להיות לה מספיק ברור שהיא תמיד יכולה לפנות אליי ושאני תמיד אהיה שם בשבילה.
וניסיתי, ואמרתי לה שלכולם היה קשה שנה שעברה. כמעט אמרתי לה על ההפרעה. פשוט כי הייתי צריכה להגיד את זה. למישהו. ולא להשאר עם זה לבד. וחשבתי שאולי יהיה קל יותר לספר את זה לבנאדם שלא באמת אכפת לו מימני, שלא באמת ידאג. אבל אפילו את זה לא יכולתי. ורק נשארתי עם תחושה יותר חזקה שאני תמיד שם בשביל האחרים. אבל בעצם, אין שם אף אחד בשבילי.
ואמרתי לה שנגיד לי היה קשה בבגרויות, והיא אמרה שראתה שירדתי במשקל. ושבתחילת שנה ניגשה אליי, ושאלה אותי אם אני אנורקסית (פרט שולי שעשתה את זה במקום שהיו בו עוד אנשים. תודה באמת.). ואמרתי שכן, שאני זוכרת, ושבסופשנה הבגרויות פשוט הלחיצו אותי, שזו לא הפרעת אכילה או משהו.
ואני הייתי בשבילה. והמשכתי לתמוך. כשהרגשתי שאני קורסת.
וחזרתי הבייתה. לבד. וטוב, מה שקרה אז זה היה כבר כרוניקה ידועה מראש.
ואני גם קצת מפחדת מהתקופה הקרובה. כי אם שנה שעברה הגעתי לזה הכי סבבה בעולם ופשוט קרסתי, מפחדת רק מלשער מה שיכול לקרות.
ואני רוצה לחזור לפסיכיאטרית הקודמת. כי איתה, הרגשתי שיש לי כתובת. שיש מישהו שאכפת לו. שיש מישהו שאני תמיד יכולה לפנות אליו. וזה כולל על לפרוש מאיפה שאני מטופלת עכשיו. והיא דורשת לראות שזה בסדר, שזה עבר. ועברה לי מחשבה לעשות כאילו שהכל בסדר, שהיא תקבל אותי, ואז גם מכורח הבגרויות, הכל יתחיל מחדש. אבל הרצון לחזור, נתן לי מוטיבציה. ואכלתי היום. אפילו שאמרתי לעצמי שאצום. ואני כ"כ שונאת את עצמי, שאפילו שהבטחתי לפסיכולוג, הייתי חייבת לפגוע.
(וסליחה שאני חופרת)
(אני טיפשה. ואני אפילו לא שווה התייחסות. אתם יותר ממוזמנים להתעלם מההודעה החסרת משמעות הזו)
יופי. אז הבטחת שלא תפגעי.
את הרי מומחית בהפרת הבטחות. אולי אם היה תואר כזה באוניברסיטה, היית מועמדת פוטנציאלית.
אבל כשהכל כ"כ מציף, אני פשוט לא מכירה דרך אחרת.
לפני כמה ימים, אחרי ההפקות, הייתה לי סוג של שיחת נפש עם הילדה שהתעללה בי. כאילו.. היא יותר עשתה שיחת נפש. נפתחה. סיפרה לי על הקשיים שלה.
בסיטואציה שגם ככה, כבר הייתי על הקצה. כי אחרי שהמסך ירד, והאורות כבו, היה משהו בסיום הזה שעשה לי משהו. שהמחיש לי עוד יותר את סיום י"ב. ואני גרועה בפרידות. ושונאת את זה יותר מכל דבר אחר. וידעתי שברגע שאני אחזור הבייתה, בדרך פלא המספריים יגיעו ליד. וניסיתי לדחות כמה שיכולתי תרגע הזה.
ובדרך חזרה (נוסף לכל, אנחנו כמעט שכנות), היא סיפרה לי על כמה היה לה קשה שנה שעברה, שהיא עכשיו אצל פסיכולוגית (בסיטואציה שאני השתדלתי להחזיק את עצמי. והרגשתי שמתפרקת. אבל הייתי חייבת גם להחזיק אותה, להיות שם בשבילה. כשלא יכולה להחזיק את עצמי, להיות שם בשביל עצמי). וניסיתי להיות שם בשבילה. אמרתי לה שנכון, שאנחנו לא כ"כ בקשר, אבל שאני חושבת שזה צריך להיות לה מספיק ברור שהיא תמיד יכולה לפנות אליי ושאני תמיד אהיה שם בשבילה.
וניסיתי, ואמרתי לה שלכולם היה קשה שנה שעברה. כמעט אמרתי לה על ההפרעה. פשוט כי הייתי צריכה להגיד את זה. למישהו. ולא להשאר עם זה לבד. וחשבתי שאולי יהיה קל יותר לספר את זה לבנאדם שלא באמת אכפת לו מימני, שלא באמת ידאג. אבל אפילו את זה לא יכולתי. ורק נשארתי עם תחושה יותר חזקה שאני תמיד שם בשביל האחרים. אבל בעצם, אין שם אף אחד בשבילי.
ואמרתי לה שנגיד לי היה קשה בבגרויות, והיא אמרה שראתה שירדתי במשקל. ושבתחילת שנה ניגשה אליי, ושאלה אותי אם אני אנורקסית (פרט שולי שעשתה את זה במקום שהיו בו עוד אנשים. תודה באמת.). ואמרתי שכן, שאני זוכרת, ושבסופשנה הבגרויות פשוט הלחיצו אותי, שזו לא הפרעת אכילה או משהו.
ואני הייתי בשבילה. והמשכתי לתמוך. כשהרגשתי שאני קורסת.
וחזרתי הבייתה. לבד. וטוב, מה שקרה אז זה היה כבר כרוניקה ידועה מראש.
ואני גם קצת מפחדת מהתקופה הקרובה. כי אם שנה שעברה הגעתי לזה הכי סבבה בעולם ופשוט קרסתי, מפחדת רק מלשער מה שיכול לקרות.
ואני רוצה לחזור לפסיכיאטרית הקודמת. כי איתה, הרגשתי שיש לי כתובת. שיש מישהו שאכפת לו. שיש מישהו שאני תמיד יכולה לפנות אליו. וזה כולל על לפרוש מאיפה שאני מטופלת עכשיו. והיא דורשת לראות שזה בסדר, שזה עבר. ועברה לי מחשבה לעשות כאילו שהכל בסדר, שהיא תקבל אותי, ואז גם מכורח הבגרויות, הכל יתחיל מחדש. אבל הרצון לחזור, נתן לי מוטיבציה. ואכלתי היום. אפילו שאמרתי לעצמי שאצום. ואני כ"כ שונאת את עצמי, שאפילו שהבטחתי לפסיכולוג, הייתי חייבת לפגוע.
(וסליחה שאני חופרת)
