. (ט?)

[נוגה 1234]

. (ט?)

איכ. שונאת את עצמי. אני שמנה.
ואחרי כמעט שבוע ששוב חייתי על ארוחה אחת ביום. אתמול אכלתי כמה ביסים יותר. והקאתי. אחרי חודשיים שהצלחתי שלא.
והיום.. אכלתי מלא. המשכתי לאכול. רק בשביל שמחר אוכל לחזור לא לאכול. שכל הזמן אוכל לשחזר לעצמי כמה שאני שמנה.
ולא חשבתי שאני ארגיש כלכך רע. ואני רק רוצה לחזור ולהקיא את הכל. אבל אני מחזיקה את עצמי. (לא יודעת למה אפילו. אה, כן, אני יודעת. כי יש לי הופעה וממזמן אמא הפחידה אותי שזה יכול להרוס את מייתרי הקול. זו בעצם הסיבה שהפסקתי)
ואני רוצה לפגוע. וגם מחזיקה את עצמי. וכבר לא יכולה יותר. וכל היד שלי כבר עם צלקות או פצעים בשלבי החלמה שונים. ובכל פעם שאני שוטפת ידיים בבצפר, אני מפחדת שמישהו יראה. כל יום כמעט זה מגיע לזה. ושוב תקופת מבחנים. ושוב עומס. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה (חוץ מזה שזה תירוץ ללא לאכול ולפגוע).
ומחר אירוע משפחתי. ארוחה. לא יודעת איך אשרוד. החלטתי שאלך רק לשעה. בתקווה שאספיק ללכת משם לפני שהארוחה תתחיל.
ואני טיפשה. ושמנה. ואני שונאת את עצמי.

 

[levshavur]

נוגה

שלום לך
אני חושבת שכל הכבוד שאת מחזיקה בלי להקיא ובלי פגיעה עצמית, זה לא מובן
מאיליו!!! כמה שאת יכולה לשמור על עצמך זה טוב ומבורך!
אז תמשיכי להשתדל , ותעדכני בקשר לאירוע המשפחתי איך היה לך...
לבשה.

 

[נוגה 1234]

לבשה

קודם כל, תודה!
רק בקשר לפגיעה עצמית.. אני לא מחזיקה בלי.. כל יום מחדש, אני מנסה לדחות את הפגיעה כמה שאפשר, אבל יוצא שכל יום אני פוגעת בעצמי.
ובאירוע המשפחתי..... היה קצת, טיפה נורא. כאילו... רציתי לעוף משם לפני שתתחיל הארוחה, אבל לא הצליח לי. אז דיברתי עם כולם, בנסיון להרוויח זמן. ואחרי כמה פעמים שדודה שלי קראה לי ולבת דודה שלי לקחת אוכל, ואחרי שכבר צחקו עליי שעוד מעט יגמר ועוד לא התחלנו לאכול, בת דודה שלי לקחה אותי ביד ואמרה שלוקחים אוכל. ולקחנו. כאילו.. היא לקחה. ובשנייה שנדרשתי לספר סיפור, שכל היום עמדו לי מליון כאלה בקצה הלשון, באותה שניה השתתקתי, ורק אמרתי שאני במילא צריכה ללכת, אז כבר אוכל בבית. וישבתי איתה. היא אכלה, ואני דיברתי. ואני מפחדת. מפחדת שהיא שמה לב. כי יש לנו בת דודה אחרת, שרק לפני כמה זמן נודע לי שהייתה אנורקסית. אבל אותה בת דודה שישבתי איתה היום, הייתה מאוד קרובה אליה, בעיקר בתקופת המחלה שלה. והיום, היא פשוט הסתכלה והקשיבה. ולא אמרה כלום.
(וסליחה שאני חופרת)

 

[שישמים אחרים]

אני יודעת

שזה נשמע קטנוני, אבל חשוב שתקראי את תקנון הפורום. אנחנו לא מציינות כאן, בין השאר, כמות של ארוחות שאכלנו ביום. זה יכול לסכן חברות פורום אחרות (או קוראות סמויות) שנמצאות בשלבים שונים של תהליך ההחלמה. זה כמו לסמן טריגרים - בהתחלה קצת לא ברור למה ומתי, בסוף מתרגלים...

כל הכבוד שאת מחזיקה את עצמך ולא מקיאה. זה בהחלט יכול להרוס את מיתרי הקול, ואלה רק ההשלכות הפשוטות יותר של זה. לצערי, זה לא מספיק. כדי לשמור עלייך כמו שצריך את צריכה לחזור לאכול לפי תפריט ולהפסיק לפצוע את עצמך. זה אולי נשמע קשה לעשיה יותר מכל דבר אחר - אני מבינה אותך. זה באמת קשה. זה אחד מהתהליכים הכי קשים שאני עושה עכשיו, כשאני מוצאת דרכים אחרות להתמודד - אבל זה *חיוני*. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן, וגם אם כן - אלה לא החיים שאת רוצה לחיות. יש חיים טובים יותר.

מובן שאת שונאת את עצמך עכשיו: את חולה. הרעבה, חיתוך והקאות לא יגרמו לך להרגיש יותר טוב. להפך, ככל שתהיי חולה יותר, תשנאי אותך יותר. את לא טיפשה או שמנה, ובכל מקרה זה לא משנה. מה שמשנה הוא שאת חולה. ועכשיו המטפלים שלך צריכים לדעת בדיוק מה קורה איתך כדי לעזור לך. הם יודעים?

 

[נוגה 1234]

מצטערת, לא ידעתי.

להבא אשים לב שלא..
למרות שאני כבר ארבעה חודשים מטופלת במרכז, עדיין אינלי תפריט. (חוץ מהתפריט שאני עושה לעצמי, אבל ברור לי ששום דיאטנית בעולם לא הייתה מאשרת אותו..)
מצאתי שיותר קל לי לא לאכול, שיותר קל לחזור למצב כמו שהיה בבגרויות. היום, בפעם הראשונה מזה שבועות, עמדתי בדיוק בתפריט שהקצבתי לעצמי.
ואולי אני עדיין שמנה. אבל אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. ויש לי מבחן במתמטיקה. ואני הולכת למות, כי אני לא יודעת כלום. וזה רק עוד תירוץ (טוב) ללמה לא לאכול. ואני לא פרו, או משהו בכלל לא. אני חושבת שרזון קיצוני ממש גם יכול להיות גם לא יפה. אבל אני שמנה. אז אני פשוט צריכה לרדת.
והיום, היה אירוע משפחתי. שכלל, לצערי, ארוחה. ניסיתי לברוח משם כמה שיותר מהר, אבל לא הצלחתי לפני שהארוחה התחילה. אז דיברתי עם כולם, בניסיון להרוויח זמן. וכשבת דודה, לקחה אותי ביד ואמרה שלוקחים אוכל, פתאום כל התירוצים נעלמו לי. וישבתי איתה. היא אכלה, ואני דיברתי. ואני מפחדת שהיא תחשוד. כי יש לנו בת דודה אחרת, שתאמת רק לפני איזה שנה היא סיפרה לי, שהייתה לה אנורקסיה. והבת דודה שישבתי איתה היום, הייתה נורא קרובה אליה. ואני מפחדת שהיא שמה לב. ומה שעוד יותר מפחיד זה שהיא ישבה, הסתכלה, ולא אמרה כלום.
ולא יכולתי לקחת אוכל. אפילו לא למראית עין. כי אז, הייתי מפרה את התפריט שהקצבתי לעצמי להיום. שזה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע.
והמטפלים שלי.. יודעים בערך על מה שקורה איתי. לפני כמה ימים, הדיאטנית ביקשה מימני לעשות רישום של מה אני אוכלת. ואפילו זה נראלי קשה מידי. כי כל דבר שאכלתי, כשאני רואה את זה על הדף, זה מרגיש לי מיותר, מרגיש לי שהייתי יכולה להסתדר בלי, כאילו מדגיש לי כמה שאני שמנה.
ועם אפחד מהמטפלים שלי אינלי קשר טוב. עם הדיאטנית זה בא לידי ביטוי בצורה הכי מוקצנת.
והפסיכיאטר, כשלפני כמה ימים בפגישה, עזרתי אומץ וניסיתי להתחיל לספר לו על הפגיעה שהחמירה, הוא קטע אותי ושאל אותי למה אני מספרת לו את זה, אם כבר בהתחלה הבהיר לי שזה גבול אדום. ואז השתתקתי, ואמרתי כמה שזה לא קו אדום, כי זה לא חמור בכלל. וניסיתי, באמת שניסיתי לספר על עוד קטע, שמאז הבגרויות- תחילת שנה לא היה, וזה המשברים של הלילה, במובן של הלבכות עד שנרדמת.. (כמה פתטית אני יכולה להיות). אבל אפילו על זה לא באמת הצלחתי לספר.
ויש פסיכיאטרית, הפסיכיאטרית הקודמת, שהיא הייתה היחידה אי פעם שידעה בדיוק מה קורה. והיה לי קשר מדהים איתה. רק אחרי שהפרתי תהבטחה שלי, ואחרי שכל שני וחמישי הייתה רוצה לשלוח אותי לאשפוז, וגם בגלל ההפרעת אכילה, שאמרה שהיא לא מומחית לזה, היא אמרה שהיא לא יכולה להמשיך לטפל בי. אבל היא הייתה היחידה, שהרשיתי לעצמי להוריד בפניה תמסיכות, היחידה שראתה אותי ברגעים של חולשה. היחידה שהרגשתי שהיה לה אכפת.
(וסליחה על החפירה)

 

[נוגה 1234]

(סליחה, אולי טריגר למעלה)

 

[פרח נובל2]

נוגה

אני מצטערת שאין לי כ"כ מה לומר
הדבר היחידי שאני יכולה לומר זה כול הכבוד שאת לא מקיאה! אני בעצמי נאבקת בזה מאוד מאוד. כל ארוחה מחדש. אני יודעת איך שזה קשה וזה דבר גדול שאת לא עושה את זה.
ניראה לי לפי מה שאת מספרת שאולי כדאי שתעברי למטפלים חדשים. כי אם הם לא באמת יודעים מה קורה איתך ואת לא יכולה לדבר איתם, אז מה המטרה שאת הולכת אליהם? ככה נראה לי, אולי אני טועה. (אני מקווה שלא הייתי קשה מידי...)
מה את חושבת?

 

[נוגה 1234]

חשבתי על זה..

וגם ביקשתי מהפסיכיאטר להחליף דיאטנית.. כי איתה זה הכי נורא בעולם. היא לא מבינה אותי. זה הגיע למצב שבו כל פגישה היא אומרת שנחליף בין הכסאות כדי שיהיה לי מקום ואני אוכל להראות לה את ההתנהגות שפוגעת בי. רק שזה לא עוזר, כי זה קורה שוב ושוב. אני ארבעה חודשים אצלה. ולא רק שאין לי עדיין תפריט אפילו, אלא אפילו התנאי הכי בסיסי של אמון לא קיים שם.
ואמרתי לאמא, והיא אמרה לנסות. ולתת צ'אנס. אז אני מנסה. למרות ששנה שעברה, כשהיה ככה עם הפסיכולוגית הקודמת, וניסיתי לתת צ'אנס ועוד צ'אנס ועוד צ'אנס, עם כל הלחץ של סופשנה סה הגיע לגמרי למצב משברי ולכמעט אשפוז כל שני וחמישי, גם בגלל שלא יכולתי להבטיח לפסיכיאטרית (שאיתה כן הייתה לי כימיה, והיא הייתה היחידה שבאמת ידעה מה קורה) שלא אפגע בעצמי. כאילו.. בקטע של יסכן תחיים וזה..
ואני מפחדת. כי סופשנה שוב בפתח. ואם אז זה הגיע למצב הזה, כשאמנם לא הסתדרתי עם הפסיכולוגית, אבל אז כן היה לי קשר מדהים עם הפסיכיאטרית. אז קצת מפחדת ממה שיכול לקרות, עכשיו, כשאין לי אפילו למי לפנות..
(וסליחה על החפירה)

 

[נוגה 1234]

ותודה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זו לא חפירה ואת לא צריכה לבקש סליחה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נשלח לפני הזמן..

את צודקת. אמון זה דבר מאוד חשוב בטיפול ובלעדיו מאוד קשה להיות בטיפול ולהתקדם. אבל יכול להיות שהסיבה שאת לא מצליחה לתת אמון לא קשורה למטפלים אלא אלייך...
את הרי מסתירה מהם כל כך הרבה, שאי אפשר בכלל להרגיש איתם בנח בחדר הטיפול. אני יודעת שזה מעגל- שאת אומרת לעצמך שאת לא מספרת כי את לא מרגישה בנח,
אבל זה עובד גם לכיוון השני.
ואולי אם תתחילי להיות אמיתית וכנה, גם את תרגישי יותר בנח ויותר אמון בטיפול.

 

[נוגה 1234]

אמון..

אבל אני לא מרגישה בכלל שאני יכולה לשתף אותם.
עם הדיאטנית זה הכי נורא, כי איתה תמיד יש קצר בתקשורת. או יותר נכון- אין תקשורת.
וזה אפילו לא נוגע לאוכל, כי על זה אנחנו אפילו לא מדברות.
ועם הפסיכולוג.. בכללי קשה לי לתת אמון באנשים. לוקח לי המון זמן. אבל זה תמיד איכשהו נורא מבוסס על איזו כימיה ראשונית.
ותמיד היו לי רק פסיכולוגיות בנות. שזה מוזר קצת, השינוי. ואני לא יודעת איך להפתח ולתת אמון.
מרגישה כאילו יש נושאים, אפילו בטיפול שיש עליהם וטו שאסור לדבר עליהם...

 

[נוגה 1234]

.....(ט?)

(אני חופרת. סורי.)
לא רוצה להיות כאן. איכשהו העומס של הימים האחרונים, רק גורם להכל להיות יותר נורא. להרגיש יותר נורא.
כבר כמה ימים שלא כלכך אוכלת, או אוכלת מעט.. ממש.. אמרתי לעצמי שהיום אוכל, רק בשביל החזרה, אבל איכשהו, לא רק שזה לא קרה, אלא גם לחזרה לא הלכתי.
בעיקר בגלל המבחן מחר. שאני במילא הולכת להכשל בו.
ולא משנה כמה שעות חרשתי.
ואני טיפשה. ושונאת את עצמי.
ולא מצליחה לעמוד בעומס. ולא בציפיות. אני פרפקציוניסטית. ואני הולכת להכשל. ולא יכולה לסבול תמחשבה הזו.
והחזרה הייתה ממש חשובה. ועשו מלא שינויים. שחלקם ממש מפריעים לי. ורק מוסיפים לעומס המטורף שבראש שלי. ואני לא יכולה יותר.
זה יותר גרוע מהימים של הבגרויות. שאז הכל התחיל. ולא רואה איך אני עוברת תתקופה הזו, כשעכשיו זה עוד בקטנה. כשעכשיו, זאת רק ההתחלה.