. (ט?)

[נוגה 1234]

. (ט?)

זה לא חשוב בכלל.....
וזה לא משנה....
ואני מצטערת שאני כזאת חופרת......
נמאס לי. הלילות זה הזמן הכי גרוע של היום. סוג של כרוניקה ידועה מראש, שתמיד איכשהו מסתיימת בבכי ופגיעה. כמו מטומטמת. כמו טיפשה.
אני מתחילה לחשוב איפה הייתי לפני שנה, ואיפה אני היום.
ונמאס לי להרגיש שלאפחד לא אכפת, שאין למי לפנות.
אפילו בטיפול אני כזאת טיפשה שאני לא מצליחה להוריד תמסיכה. מספרת דברים נוראיים. עם חיוך מבחוץ. כדי לא לגלות פגיעות. ולו לרגע אחד. אבל בפנים. אני מתפרקת. ואז מגיעה הבייתה ונשברת. וחותכת. ובוכה. לבד.
ואני רוצה לעזוב תמקום שבו אני מטופלת עכשיו. ואני מתגעגעת לפסיכיאטרית הקודמת שלי, שאיתה היה לי קשר מדהים. ובתחילת שנה, היא רצתה לשלוח אותי לאשפוז, ואמרה שעד שלא אטפל בקטע עם האוכל, היא לא תוכל לקחת עליי אחריות. אבל איתה, מעבר לכימיה המדהימה, איתה באמת יכולתי להוריד תמסיכות. והיא בין האנשים היחידים שראו אותי בוכה.
ונמאס לי להרגיש שלאפחד לא אכפת. ונמאס לי להרגיש שאני הורסת את עצמי. ונמאס לי לראות תפצעים ותצלקות בבוקר. אבל באותו רגע, זה הדבר היחיד שעוזר.
והחודש, זו הייתה פעם ראשונה שלא קיבלתי תמחזור. אחרי שכבר יותר מחצי שנה מאיימים עליי שזה יכול לקרות. וזה מוזר. כי לא באמת חשבתי שזה יקרה. וזה מפחיד אותי. אבל גם עונה לי על שאלה שנורא הציקה לי בזמן האחרון.. שזה שאם הפסקתי עם ההקאות, אז אולי אני לא חולה. אולי אני אוכלת נורמאליי. אולי הכל בסדר. וזה מוזר. ולא נראלי שזה מה שקיוויתי...
(סליחה על החפירה)

 

[שישמים אחרים]

הרבה מאיתנו (ט)

מוצאות את עצמנו בנקודה בה ההתלבטות העיקרית שלנו היא האם אנחנו חולות מספיק. אני רוצה לשאול אותך: מה זה, בעינייך, חולה מספיק? באילו הגדרות את צריכה לעמוד? ומי שלא חולה מספיק, מגיע לה טיפול? אולי טיפול אחר מזה שתקבל "חולה מספיק"? אני מקווה שתחשבי על השאלות האלה (תנסי לענות פה?) ובמקביל, תזכרי שרובנו מרגישות לא חולות מספיק. זה חלק מהתעתוע של הפרעות האכילה. האמת המרה היא שבדרך כלל, חולות בהפרעת אכילה ירגישו לא חולות מספיק עד יום מותן מההפרעה. לא רזות מספיק, לא צמות מספיק, לא מקיאות מספיק. אולי שווה לחשוב על הגדרה חדשה: אם זה מפריע לך - וזה מפריע לך, בעצמך את אומרת שנמאס לך להרגיש שאת הורסת את עצמך (ואת, לצערי, הורסת את עצמך) - את חולה מספיק בשביל טיפול מיטבי. אם במסגרת מרפאתית או באשפוז, תלוי במה שהמטפלים שלך ממליצים עליו.

אני חושבת - ואומרת בזהירות - שיש משהו מנחם בזה שאת יודעת למפות את הרגעים הקשים שלך ביום (במקרה הזה, הלילה). קודם כל, זה אומר שיש רגעים טובים יותר ביממה, ובמצב בו את נמצאת זה לא מובן מאליו. אחר כך, זה אומר גם שתוכלי למצוא אסטרטגיות התמודדות ספציפיות עם השעות האלה של היום, וככל שאסטרטגיות ההתמודדות הן יותר ספציפיות הן גם נוטות להיות יותר יעילות.

לגבי הדברים הנוראיים שאת מספרת, אני חושבת שהגיוני, לפחות בהתחלה, לספר אותם עם חיוך. גם אני עושה את זה בטיפול בנסיון להגן על עצמי (ועל המטפלת שלי) מהדברים הכואבים שאני מחזיקה בתוכי. חשוב שתדעי שזה תהליך; ככל שהזמן עובר, תוכלי לגשת אל הדברים האלה ולהרגיש אותם בסביבה הטיפולית המוגנת. זה לוקח זמן ואת לא צריכה לראות בעצמך טפשה אם את לא מצליחה. להפך: את מתמודדת עם דברים בצורה הכי נורמלית והגיונית שאני מכירה. עם זאת, אני חושבת שאת צריכה לספר למטפלת שלך את כל מה שכתבת פה על המסיכה שאת מרגישה שיש לך בטיפול. אני חושבת שתופתעי עד כמה היא יכולה להבין ולשקף לך את הסיבה לזה.

ותמשיכי לכתוב פה. לנו אכפת. זה חשוב, זה משנה, ואת לא חופרת.

 

[נוגה 1234]

...... (ט?)

תודה שאת כותבת לי. אני באמת מעריכה את זה.
בעיניי חולה מספיק זה רזה. אחת שהיא באמת רזה. שרואים לה תעצמות. שיכולה ימים שלמים ברצף לא לאכול בכלל. ואני לא רזה, לצערי. ולצערי, אחרי כמה פעמים שניסיתי לדלג על הארוחה היחידה ביום שאני תמיד אוכלת (בוקר), וכמעט התעלפתי במקלחת החלטתי לנסות ולוותר על הצמצום הזה..
ואני שונאת את עצמי כמה שאני שמנה.
אני לא יכולה אפילו להגיד שיש לי הפרעת אכילה. שלא לדבר, שהייתה פעם אחת בתחילת שנה שחברה שאלה אותי ישירות אם אני אנורקסית, ואמרתי לה שלא, ואני באמת מאמינה בזה. כן יש לי בעיה, אני מודה. אבל זה פשוט לא זה.
זה לא שלמי שלא חולה מספיק לא מגיע טיפול. אבל לפעמים אני מרגישה כאילו זה כזה לא משנה, כי בטוח יש מקרים כלכך הרבה יותר גרועים, שזה בכלל לא מצריך התייחסות. נגיד הייתי מצפה שלמישהי שחולה מספיק ימליצו על אשפוז. אבל בדיוק בגלל זה, לא הבנתי למה בתחילת שנה כולם המליצו על אשפוז.
במהלך היום, יש לי מליון רגעים קשים, לפחות כמה פעמים ביום שאני פשוט במצב של לא יכולה לתפקד, עוצרת ומתפרקת.. בוכה ופוגעת.. ורק חושבת על כמה באלי למות. ואז, אני אוספת את עצמי. בכל פעם מחדש. אומרת לעצמי שעכשיו אני הולכת וחוזרת לשם כאילו כלום לא קרה. שאפחד לא ירגיש.
היום היה לי בצהרים רגע אחד כזה ממש קשה. ובואו נגיד שזו הסיבה שעכשיו לכמה ימים לא אוכל ללכת בלי שרוולים..
אבל בלילה.... זה הכי נורא. כי כבר אין לי כוחות לאסוף את עצמי. וכל דבר קטן מזכיר. וכל דבר קטן כואב. וכבר אין לי כוחות לעצור את הבכי.... ולא תפגיעה.... ולא תמחשבות על מוות..........
ובטיפול, יש לי פסיכולוג ודיאטנית. הקשר שלי עם הדיאטנית ממש ממש נורא. ועם הפסיכולוג יש לי חיבור רק כשאנחנו מדברים על נושאים שקשורים למוזיקה. ויש נושאים, כמו המוות למשל, שיש עליהם וטו שאסור לדבר על זה. כי בהתחלה לא רצו לקבל אותי למקום הזה גם בגלל זה, וגם בגלל הפגיעה. ואמרתי שזה לא רציני, וכו'. ואפילו פה אני מרגישה מוזר שאני כותבת על זה.. כי אני לא רוצה להדאיג או משהו.. והפסיכיאטרית הקודמת גם לקחה את זה יותר מידי קשה......

 

[שישמים אחרים]

(טריגר קל,

שוב, דיבורים על ההשלכות של הפרעות אכילה).

רזון הוא רק פן אחד של הפרעות אכילה, גם אם מדברים ספציפית על אנורקסיה. חשוב להבין כמה דברים בנוגע לרזון: האחד הוא, כאמור, שאת לא צריכה להיות בתת משקל כדי שתהיה לך הפרעת אכילה פעילה או אפילו הפרעת אכילה חמורה. שנית, תת משקל - זאת ההגדרה הקלינית - מוגדר לפי מצב פיזי ולא לפי מה שרואים או לא רואים, מרגישים או לא מרגישים. הדיאטנית שלך קובעת אותו על פי מדדים מסוימים ואובייקטיביים (BMI הוא המוכר מביניהם). הדבר השלישי שחשוב שתדעי הוא שהפרעת אכילה מעוותת את איך שאת רואה את עצמך. כל עוד את חולה, *לעולם* לא תהיי רזה בעינייך. זאת הפרעה שמזינה - כמה אירוני - את עצמה: ככל שאת חולה יותר, את חושבת שאת רזה פחות. מובן שאת מרגישה שמנה עכשיו. לא כי את שמנה: כי את *חולה*. מי שרואה את המצב כמו שהוא, באובייקטיביות, הם המטפלים שלך. אם הם המליצו על אשפוז, כנראה שהיתה להם סיבה טובה. יש לך נימוק טוב למה לא, חוץ מזה שאת לא חולה מספיק? כי "לא חולה מספיק" הוא בדיוק מה שרב מי שחולה חושבת לעצמה.

ממרחק הוירטואליה, את נשמעת כמו מישהי שנמצאת במצב מדאיג מאד ולא כאילו הפסיכיאטרית הקודמת לקחה משהו קשה מדי. את צמה, מדלגת על ארוחות, חותכת את עצמך, חושבת על מוות וכותבת שכבר אין לך כוחות לאסוף את עצמך. טיפול בכלל ואשפוז בפרט נועדו להחזיר לך את השליטה במצב שלך. את מבינה שכרגע אין לך שליטה? את לא עושה בחירות מושכלות שעושות לך טוב. את לא מתמודדת כמו שאת יכולה - ואני בטוחה שאת יכולה - עם הדברים שקורים לך או שקרו לך.

ולגבי ה"חולות יותר", זה עצוב, אבל תמיד תהיה מישהי חולה יותר. אם היו מטפלים בכולן רק כשהן "חולות יותר" הרבה היו מתות או מגיעות לנקודת אל-חזור שאחריה הגוף כבר לא מצליח לתפקד כמו כל גוף אחר. נפגעת מערכת העיכול שלהן, מערכת הרבייה (את רוצה ילדים, יום אחד?), השיניים, הלב - כל מערכת בגוף שיכולה להפגע תפגע, בסוף. המשמעות של "חולה יותר" היא או חיים שלא ראויים לחיותם, או מוות. הלוואי שתתני למטפלים בך לדעת *בדיוק* מה קורה איתך כדי שיוכלו לעזור לך באמת ולא תגיעי לאף אחת מהאופציות העצובות האלה.

ובלי קשר, אני שמחה שלא התנצלת על מה וכמה שכתבת.

 

[נוגה 1234]

יש לי סיבות ממש טובות נגד אשפוז

שהן אפילו תירוצים מוצדקים.
קודם כל, אני נגד זה.
ואני באמת מאמינה שזה יקח לי את כל מה שטוב בי. את כל מה ששווה לי לחיות בעבורו. זה ינתק אותי מכל הסביבה שלי, ולתקופה מסויימת אני לא אהיה מסוגלת להגיע לבצפר, והכי חשוב- להשתתף בכל החוגים של המוזיקה והאמנות.
וכן, זה אולי ייתן פרק זמן לטפל בבעיה, אבל זה יקח ממני את כל מה שמחזיק אותי בחיים. זה ישאיר אותי רק כנוגה המשוגעת, החולה.
ובBMI אני בתת משקל, אבל רק קצת. אז זה אפילו לא נחשב. זה אפילו לא מצריך טיפול.
ואני כן חושבת שיש לי שליטה עדיין על המצב. אני עושה תבחירות שלי. וכן, לא תמיד הן מושכלות. או חכמות. אבל יש לי שליטה.
ואני מתמודדת, עם כל הקשיים שלי, לפעמים אפילו יותר טוב מהילדים בכיתה שלי, או בשכבת הגיל שלי.
ולמרות שבכל יום כמעט אני מתפרקת מחדש, כלפי חוץ אף אחד לא רואה, רואים רק תחיוך ולא יודעים שמסתתר מאחוריו ים של דמעות. ואני מתפקדת. נכון, יש (אפילו הרבה) רגעים שאני חותכת, ובוכה, ושונאת את עצמי, ורוצה למות. אבל אני מצליחה שאף אחד לא יראה את זה כלפי חוץ. וכל פעם מחדש, בסוף אני אומרת לעצמי, ממש מגדירה מטרה שאני הולכת לאסוף את עצמי וללכת לשם. ויש לי כוח רצון שכשאני מגדירה לעצמי מטרה, לא משנה כמה יהיה קשה להשיג אותה, אני כל כולי ממוקדת במטרה, לא בדרך. (זה, לצערי, גם איך שהכל התחיל)
וכן, נגיד, בראשון, הייתי מפורקת. ולא הייתי במצב של לתפקד. אבל לפני העלייה לבמה, אמרתי לעצמי שלכמה זמן, אני הולכת להיות קורנת, מלאת שמחת חיים, ואני הולכת לתת את כל כולי. ונכון שהלך נורא, אבל נהניתי מכל רגע. כי כשהייתי שם. הרגשתי. חיה.
(וסליחה על החפירה)

 

[נוגה 1234]

מתפרקת (ט)

סליחה שאני כזאת חופרת
פשוט אני לא רוצה סתם לפתוח שרשור חדש
ואני טיפשה
ואני בכלל לא שווה התייחסות.

מנסה להפסיק לחתוך. מנסה לשים תמספרים בצד. אבל אני צריכה להרגיש. תכאב. כי ככה מרוב כל הרגשות , מרוב כל הבכי, אני לא יכולה להרגיש שום דבר.
ורציתי. ואני טיפשה. שבכלל. העזתי לקוות.
היה לי קשר ממש טוב עם הפסיכיאטרית הקודמת. והיא היחידה שידעה הכל. היא היחידה שהעזתי מולה להוריד תמסיכה. היא היחידה שאפילו שעשתה דברים שלגמרי לא הסכמתי איתה, כמו לספר להורים, כמעט לשלוח לאשפוז, היא הצליחה לגרום לי להרגיש שאכפת לה מימני. היא היחידה שיכולתי לפנות אליה, לא משנה מה. ואז, בגלל שירדתי יותר מידי והיא לא מומחית להפרעת אכילה, היא אמרה שהיא לא יכולה לטפל בי יותר. והמליצה על אשפוז. וכשאמרתי שלא רוצה פרידה, ששונאת פרידות, היא אמרה שזאת לא פרידה. שאני אחזור, ישר אחרי שאטפל בזה, ושהיא תשמח לקלוט אותי מחדש.
ודיברתי איתה היום. ורציתי. וקיוויתי. שאוכל לחזור. ואמרה שאי אפשר, שאני צריכה לטפל בזה קודם. ולא משנה שאמרתי לה שאני לא מסתדרת שם עם אפחד, ולא משנה שהאו סי די התגבר, ולא משנה כלום. היא אמרה שהפרעת אכילה זו הפרעה עקשנית ושאני צריכה להיות מטופלת לפחות שנה לפני שאוכל לחזור אליה. אבל אז, לא בטוח שאוכל לחזור, עקב מגבלות גיל 18, או עד לגיוס לצבא. היא הייתה היחידה שיכולתי לדבר איתה על המחשבות על המוות, שכמה פעמים כמעט שלחה לאשפוז בגלל איפה שזה היה. שאחרי יום כיפור, שפעלתי בניגוד לכל ההוראות שלה כמעט לא רצתה לדבר איתי. אבל איתה יכולתי לדבר על זה. ולה היה אכפת. וכאן, אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. ונמאס לי. נמאס לי לחשוב על זה כל הזמן, אבל שבתכלס אני לא יכולה לדבר על זה עם אפחד. נמאס לי לבכות עד שאני נרדמת. נמאס לי לשטוף ידיים עשרות פעמים ביום, לשמוע את אבא קורא לי משוגעת, ואז להסתכל במראה, בזמן השטיפות ובאמת להאמין שאני משוגעת. כי איזה בנאדם נורמאלי אחר היה עושה את זה?! ואיתה, כן, היו פעמים שהיא רצתה לשלוח לאשפוז בגלל המחשבות על המוות, או יותר נכון- כל מה שנלווה לזה, אבל אני מאמינה שעדיף לדבר על זה עם מישהו מאשר להשאר עם זה לבד. וכן, עצם הדיון על אשפוז בכל פעם מחדש, גרם לי לשאול את עצמי, עד כמה אני מסוגלת לזה, עד כמה אני קרובה לזה. ועצם ההרגשה שיש מישהו לדבר איתו על זה, שיש מי שאכפת לו עזרה.
ויש לי הופעה היום. ואפילו אין לי כוח כבר לאסוף את עצמי מחדש.
ומחר יש לי פגישה עם הדיאטנית. ואני הולכת להגיד לה שאני לא מוכנה להמשיך איתה. בידיעה שזה אומר שאני לא אוכל להמשיך במרכז.
(וסליחה על החפירה)

 

[levshavur]

נוגה

שלום לך
זאת לא חפירה ואת מוזמנת להמשיך ולכתוב פה. אני חושבת, עם כל הקושי אל תוותרי על הדיאטנית- זה חשוב, כי את צריכה עזרה ואם את לא מצליחה לבד אוליי אישפוז זו היא אופציה ששווה לנסות, מה דעתך?
לגביי פגיעה עצמית - עם עזרה את צריכה ללמוד איך להתמודד עם בעיות כדי לא להגיע לפגיעה עצמית , יש דרכים יותר טובות ובריאות להתמודד עם בעיות. אני מאוד מבינה אותך כי גם אני הייתי במעגל הזה של פגיעה עצמית והפסקתי עם זה ואני רק מאושרת שהפסקתי עם זה...
אני מקווה שיהיו לך ימים טובים יותר...
חג פורים שמח!
לבשה.

 

[נוגה 1234]

לבשה

תודה שאת עונה לי..
לגבי האשפוז.. זאת אופצייה שאני פשוט לא מוכנה לנסות.. אני לגמרי נגד זה..
כי אז, כן, זה אולי יתן לי זמן לטפל בעניינים, אבל זה ישאיר אותי לבד. זה ישאיר אותי רק כנוגה המשוגעת, זה יקח ממני את כל מה שאני אוהבת לעשות. והיום הייתה לי הופעה. והייתי מפורקת לפני. והיה נורא. באמת. אבל נהנתי מכל רגע. אני אוהבת את הרגע שאני שם על הבמה, זה הרגע היחיד שבו אני מרגישה חיה.
ואפילו שהיום, אחרי השיחה עם הפסיכיאטרית, החלטתי שלא אוכל כלום היום עד למחר, רק בשביל ההופעה אכלתי משהו קטן לפני. והחזרות של ההרכבים.. זה מה שמחזיק אותי אחר כך כל השבוע.. באמת שאני מעדיפה למות מאשר ללכת לאשפוז.
איך הפסקת עם הפגיעה?
חג שמח גם לך!

 

[levshavur]

לגביי הפסקת הפגיעה...

נוגה שלום
אני הפסקתי עם הפגיעה בהדרגה. בהתחלה כל פעם שהיה לי דחף לעשות את זה
הלכתי למדריכה בהוסטל ואמרתי לה ואז היא פינתה זמן לדבר איתי...וכשהייתי לבד
בבית התקשרתי לער"ן או למרכז הסיוע ודיברתי איתם עד שהדחף הפסיק. עם הזמן
נהייתי פחות ופחות תלויה באחרים והצלחתי להתמודד עם זה לבד. למדתי להגיד לא!
לדחף הזה ...עד שכיום גם אם עולים דברים קשים אני מסוגלת להתמודד איתם.
כיום אני בשלב שבאמת טוב לי...
לבשה.

 

[תמרה45]

לבשה אהובתי!!

כמה שאפשר ללמוד ממך...
השראה

 

[levshavur]

תודה...

 

[נוגה 1234]

פגיעה

קודם כל, תודה שאת עונה לי..
אני לא מעזה לדבר עם אף אחד כשקשה לי.
גם כי אני לא יכולה לסבול את עצמי במצבים האלו, לא יכולה לדמיין שמישהו יאלץ לסבול אותי
וגם כי קשה לי לתת אמון באנשים, ואני לא יכולה לתת להם לראות אותי כשקשה, לא יכולה לתת להם לראות אותי ברגע של חולשה
כ"כ הרבה שנים אני הייתי צריכה להיות החזקה, כי הרגשתי שאם אבכה כאילו הכל באמת יתפרק
וחוצמיזה זה אפילו לא חשוב..
ולער"ן או לכל מיני כאלה דברים בכלל אין לי את האומץ להתקשר
ולפני כמה ימים, דווקא ניסיתי להפסיק באמצע הפגיעה. והתיישבתי על הפסנתר והתחלתי לנגן. אבל בדרך פלא, באיזשהו שלב שוב הגעתי לרצפה, בוכה, עם מספרים ביד.
כנראה שכל הדרכים מובילות לרומא (לצערי) (ובאמת ניסיתי)
(וסליחה שאני חופרת)