. (ט?)
הייתה לי הופעה.
הרגשתי חיה. מתתי מפחד לפני. אבל הרגשתי. משהו. ואז, עליתי לבמה. והזמן עבר מהר מידי. כל החודשים האחרונים, כל המאמץ היה שווה רק בשביל הכמה דקות האלו. אני בד"כ מהאנשים שסופר נלחצים לפני. אבל יומיים לפני, בשיא ההיסטריה, נזכרתי בחלק ממכתב פרדה שכתבה לי מטפלת באמנויות מהבצפר הקודם שלי (הייתי ממש קשורה אליה, היא הייתה סוג של אמא שניה בשבילי), המשפט האחרון היה: "בכל פעם שאת אומרת: אני לא יכולה, תגידי: אני יכולה. אני מאמינה בך". וכל הזמן אמרתי לעצמי את זה בראש לפני. וזה נתן לי סוג של שלווה מוזרה כזאת. ואחרי שכלכך נהניתי בהופעה, שכלכך עבדתי קשה בשבילה, לא פגעתי בעצמי. יומיים. אחרי שבכמה שבועות האחרונים פגעתי בעצמי כל יום, או כמה פעמים ביום. אבל מצד שני, גם לא אכלתי. כי מי צריך ארוחת צהרים, או ערב? או מה שביניהם? אם לפני ההופעה, ניסיתי לאכול, כל הזמן הבטחתי לעצמי שאחרי- אחזור לא לאכול. אבל אפילו באי אכילה לא עמדתי כמו שהייתי רוצה. ואחרי ההופעה, כשהייתי בשיא ההיי, וסיפרתי בהתרגשות לאמא איך הלך, אמרתי לעצמי שאם זו הייתה המטרה עד עכשיו, המטרה הבאה תהיה לנושא הזה, לקטע עם האוכל (שבכנות, אני עדיין לא מסוגלת לקרוא לזה הפרעת אכילה). ובאותה נשימה הבטחתי לעצמי שאחזור לא לאכול. אבל אפילו בזה לא עמדתי כמו שהייתי רוצה.
הייתה לי הופעה.
הרגשתי חיה. מתתי מפחד לפני. אבל הרגשתי. משהו. ואז, עליתי לבמה. והזמן עבר מהר מידי. כל החודשים האחרונים, כל המאמץ היה שווה רק בשביל הכמה דקות האלו. אני בד"כ מהאנשים שסופר נלחצים לפני. אבל יומיים לפני, בשיא ההיסטריה, נזכרתי בחלק ממכתב פרדה שכתבה לי מטפלת באמנויות מהבצפר הקודם שלי (הייתי ממש קשורה אליה, היא הייתה סוג של אמא שניה בשבילי), המשפט האחרון היה: "בכל פעם שאת אומרת: אני לא יכולה, תגידי: אני יכולה. אני מאמינה בך". וכל הזמן אמרתי לעצמי את זה בראש לפני. וזה נתן לי סוג של שלווה מוזרה כזאת. ואחרי שכלכך נהניתי בהופעה, שכלכך עבדתי קשה בשבילה, לא פגעתי בעצמי. יומיים. אחרי שבכמה שבועות האחרונים פגעתי בעצמי כל יום, או כמה פעמים ביום. אבל מצד שני, גם לא אכלתי. כי מי צריך ארוחת צהרים, או ערב? או מה שביניהם? אם לפני ההופעה, ניסיתי לאכול, כל הזמן הבטחתי לעצמי שאחרי- אחזור לא לאכול. אבל אפילו באי אכילה לא עמדתי כמו שהייתי רוצה. ואחרי ההופעה, כשהייתי בשיא ההיי, וסיפרתי בהתרגשות לאמא איך הלך, אמרתי לעצמי שאם זו הייתה המטרה עד עכשיו, המטרה הבאה תהיה לנושא הזה, לקטע עם האוכל (שבכנות, אני עדיין לא מסוגלת לקרוא לזה הפרעת אכילה). ובאותה נשימה הבטחתי לעצמי שאחזור לא לאכול. אבל אפילו בזה לא עמדתי כמו שהייתי רוצה.
