ט'

[illuminate me]

ט'

בעשר הדקות האחרונות של הפגישה את מתאפקת שלא לומר שוב, אז איך זה לא השאיר סימן, ובמקום זה חושבת על הידיים המצולקות ואיך תענישי את עצמך השבוע על שלעולם לא תדעי מה קרה לך, ואיך בעולם הזה, שלא הציע לך נחמות כשהיית קטנה מספיק בשביל לא לזכור את עצמך אבל גדולה מספיק בשביל לזכור איך בדיוק זה הרגיש ולנסות לשחזר, חיים שלמים, שוב ושוב, את ההרגשה; בעולם הזה את אמורה להיות זאת שמחלימה כמו כל אלו שלפניה ומחייכת למטפלת שלה בפגישה האחרונה ולוחצת לה את היד ומדברת איתה על כמה נעים היה לגלות שאת יודעת להתייחס אל עצמך אחרת
(אני לא)

 

[2b mind]

ברוכה הבאה

(ואולי את גם קצת כן)
את יודעת, אנחנו לומדות להתייחס לעצמו אחרת בהדרגה, זה לא קורה ביום אחד, ואצל כל אחת מאיתנו סדר הדברים הוא אחר.
חלק לומדות קודם להדליק את תנור החימום עבור עצמן כשקר, וחלק אחר לומדות קודם לישון על מיטה. אין לזה דפוס קבוע. זה משתנה ואינדיבדואלי.
אני עוצרת רגע לשאול אותך, מה זה להיות מחלימה?
ומציעה שתחשבי על זה במונחים לא דיכוטומיים- לא שחור או לבן.
וגם שואלת, האם מפחיד אותך להגיד שאת מחלימה? למה? כי אז?


(וגם, מצטערת שהעולם לא הציע לך נחמות, ומצטערת שעברת מה שעברת, ומאמינה שאפשר אולי גם אחרת

)

 

[תמרה45]

איזה מילים יפות לתשובה! לייק!!

 

[Kalphana Vera]

 

[illuminate me]

תודה, נהדרת

(השאר לא כאן)

 

[תמרה45]

משחק בטיפול

הי... לפי מה שאני מבינה את חדשה פה אז לכן פחות מכירה אותך.. אבל פה הרבה אנחנו מדברים / ות, על חשיבות הטיפול וחשיבות השיתוף בטיפול... בדיוק היום קראתי איזה מאמר שאומר שהבעיה היא לא בבעיה, הבעיה היא ביכולת לדבר על הבעיה.
אנחנו פונות אל ההרס העצמי כי זה הדרך שאנחנו מכירות לתקשר, עם עצמנו, עם הסביבה {או בעצם: הפך מתקשורת} להביע רגשות, תחושות, ועוד...
המטרה בטיפול הוא שהמטפלת תהי עבורך כלי, ללמוד לדבר אותך, את מה שבך,
המטרה היא שתצליחי באמת להביא את עצמך בלי מסכות, ובלי שקרים..
זה לא קל.. וזה אולי אחד הדברים הכי קשים והיותר קשים
אבל לשקר ולשחק זה הרבה יותר בודד, והרבה יותר מעצים את הבדידות, ההרס, השנאה וכל מה ששלילי..
עם עצמך, שאת לא בטיפול, למה שלא תפני תחושות לאומנות? לציור? לדברים שהם כר אינסופי להכיל אותך ואת אשר על לבך.. בכל הרמות ובכל הרבדים..... לי זה מאוד עזר.....
ההרס לא משרת אותך ולא ישרת אותך לעולם... {לא באמת ולא בכאילו, זה לגמרי דמיון}..
אולי תספרי קצת על עצמך? מי את, מה את, מה מעשייך? מה את אוהבת לעשות?..
נשמח לשמוע.. פה יש הרבה מקום!!!
תמרה

 

[illuminate me]

אני לא

משחקת, משקרת או מסתתרת בטיפול, ואני מקווה שלא נקראתי ככה. גם חשוב לי לחלוק על זה שהבעיה היא בחוסר היכולת לדבר - אני מדברת (לאט, זאת למידה חדשה לי) על בעיה שהוצבה לי כעובדה. (ברגעים היפים אני מרשה לעצמי להאמין שחלק מזה לא באשמתי).
תודה על התגובה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני כותבת ומוחקת

לא מוצאת דרך לנסח את המחשבות שלי ככה שיהיו מחוברות זו לזו ועוד יותר לא בצורה שתהיה מנחמת.
אני חושבת-
שבוודאי שזה השאיר סימן. כל מה שקורה לך בנפש, הצורך הזה לפגוע, זה הסימן. וגם חושבת כמה מההרס העצמי שלי היה כדי שגם אחרים יראו את הסימנים שידעתי שאני נושאת בקרבי, לכל מיני סוגים של פגיעות, וכמה היה קשה לי לשחרר את הצורך להרוס, כי פחדתי שאם לא יהיו סימנים גלויים לעין, זה כאילו לא יהיה קיים יותר.
וחושבת גם-
שלא צריך לדעת את הפרטים המדויקים כדי לדעת מה קרה, ושקרה. וגם יודעת במקביל שלפעמים לא לדעת את הפרטים זה להרגיש שאתה לא יודע מה קרה, הפרטים עוזרים להרגיש שזה אמיתי.
וחושבת גם-
שלא כל אלו שלפנייך מרגישות היום נפלא, ובעיקר שהחלמה היא לאו דווקא להרגיש נפלא ולחייך למטפלת כשעוזבים אותה, וגם שיש רמות שונות של הקלה, ויש כאלו שתמיד יהיו בטיפול, שזו תהיה דרך חיים עבורן ושזה בסדר, יש דברים שלא מחלימים מהם אלא שורדים אותם, שורדים את היותם, חיים עם היותם. זה אולי לא נשמע אופטימי אבל היו שנים שזה היה הדבר הכי אופטימי שיכולתי לחשוב עליו, וזו הייתה מחשבה שהחזיקה אותי, ואני חושבת שיש כאן עוד כאלו.

אני מקווה שעצם זה שיש כאן כאלו שיודעות קצת מה עובר עלייך ומכירות קצת את המורכבות ואת המחשבות הסותרות והרגשות הסותרים,
מצליח לנחם, במשהו.

 

[illuminate me]

לא, זה לא נשמע אופטימי

כרגע אני בעיקר מיואשת כי למען האמת, התלות הזאת בטיפול לא נראית לי.
(תודה)

 

[כבר לא ילדה4]

ברוכה הבאה..

מצטערת שכרגע אין בי מילים..
רק רציתי להגיד לך ברוכה הבאה..
שתמשיכי לכתוב לנו כאן...
ושאנחנו איתך..
שולחת חיבוק ענק ומחמם..
ובעיקר המון אהבה..