ט

[חלומותשל אחרים]

ט

חנק
הצפה
לחתוך?
לא לחתוך?

לחתוך?

 

[lovelycupcake]

לא

אני פה לכל רגע של חולשה

 

[רגישה1855]

לא!!

איתך כ״כ!!!
מחזיקה ביחד איתך - לא עושים את זה, ביחד

 

[אלומת האור]

מובן שלא

לבוא לפה ולכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לתת מילים לתחושות הקשות. לשתף.

 

[כבר לא ילדה4]

מחבקת חזק חזק

מקווה שהסערה עברה...
מקווה שאת בסדר..
כתבי מה איתך..
אוהבת..

 

[שישמים אחרים]

מובן שלא

ואת יודעת את זה.
מה מציף אותך? מה שלומך עכשיו?

 

[levshavur]

לחלומות של אחרים

שלום לך
התשובה היא ממש לא! לא לחתוך! לבקש עזרה כן! לדבר עם מישהי כן! לכתוב פה
בפורום זה מומלץ...
אני התמודדתי עם הדילמות מהסוג הזה ואני שמחה להגיד שכל זה כבר מאחורי ולכן
אני מרשה לעצמי לכתוב ככה. אני הצלחתי להפסיק עם זה אני חושבת שגם את
יכולה!!! תצטרכי עזרה בהתחלה אבל אחר כך תהיי מסוגלת להתמודד עם זה לבד.
אחת הסיבות שהסכמתי לגור בהוסטל הייתה בגלל זה...
בהצלחה!!!
לבשה.

 

[lital172]

מרגישה בדיוק כמוך

הצפה גדולה. רצון לשבור דברים. רצון לחתוך.
אבל עוצרת מסתכלת על הכל בעיניים. מבינה שזה רק ידאיג ויגרום לי לאבד את הטוב שאספתי לי...

ואת את יותר מהכל מדהימה. החשיבה שלך שונה. את בדרך לבית השיקומי וזה טבעי שהכל יהיה לך מפחיד.

מציעה לך לנשום. זה מה שאני עושה..

ולא להכאיב
אלא לחבק חזק את עצמך....

 

[חלומותשל אחרים]

לכולן- (ט')

תודה על החיזוקים

העניין הזה של הבית השיקומי פתאום נהיה מוחשי וזה הציף לי את כל הצדדים השליליים שלו. את כל המחירים שאני הולכת לשלם, ויש הרבה מחירים.
אני יודעת שזה אמור לקדם אותי מבחינת החלמה אבל בכל כך הרבה מובנים אחרים זה מרגיש כמו לחזור כצה צעדים אחורה. וזה כל כך מתסכל.
פתאום מתעורר הקול הקטן הזה שאומר לי- הנה, הצלחתי כבר 75 ימים לבד. אני לא צריכה את הבית הזה בכלל. אני יכולה להמשיך את החיים כמו כולם.
אבל רגע אחרי זה אני נתקלת בדמות שלי במראה ונחנקת. או רואה באינטרנט איזו תמונה של דוגמנית ואוכלת את עצמי על זה שכבר לא אצליח להיות "מספיק אנורקטית".
והתגובות בבית- כרגיל רק מחמירות הכל. כל יום סופגת התקפה חדשה.
גם ככה אני מרגישה כמו אפס. היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס. כאילו כל הסיפור הזה הולך להרוס את החיים שלי, אבל יותר גרוע מזה - גם את החיים שלה.



[וסליחה שאני לא מגיבה לאחרות לאחרונה]

 

[קולדון]

לגבי הרצון להמשיך לבד...

תראי, יכול להיות שזה לא סתם קול מכשיל, ואת באמת יכולה לבד.

אבל קודם כל, לבד יהיה הרבה הרבה יותר קשה,
ודבר שני, מהניסיון שלי, מנפילות באנורקסיה מאוד קשה להתרומם. החשיבה די מהר נהיית שוב מכושפת ולא מקשיבים לאף אחד יותר. כמובן, עד שששוב נהיה מספיק גרוע, ומחליטים לנסות להחלים.
פשוט מאוד: לא שווה לך לקחת את הסיכון הזה.

 

[התקווה שבתוכי]

סערה

הצפה, מערבולת.
הכל קיים, ומצד שני יש ואקום שחייבים למלא ועכשיו...

אבל רגע, תעצרי שנייה ורק תסתכלי סביב. את מתארת בצורה כל כך אמיצה את כל הקולות שצפים בפנים. את רואה את הבעד יחד עם הנגד שהלהכנס לבית אומר מבחינתך. זה משהו שהוא כל כך לא מובן מאליו... אני מקווה שאת מודעת לזה.
ובתוך כל ההצפה את רוצה לבטל את הכאב, להשקיט את הרעש, הדרך היחידה שאת מכירה היא לחתוך, או לצום... זה באמת אי פעם עזר ליותר מכמה רגעים? אי פעם חתכת והבעיה שאיתה התמודדת נפתרה?
חיתוך הוא פתרון יעיל, הוא מפיג את הכאב והרעש מסביב לאותה שנייה, אבל הוא לא אפקטיבי לטווח הארוך. ובנוסף את משלמת מחיר על כל חיתוך או צום.

שבי עם עצמך, בשקט ככל האפשר, ונסי לעשות טבלת בעד/נגד. אל תשכחי שאת יכולה תמיד גם לצאת משם בכל זמן.

 

[כבר לא ילדה4]

רק שקוראת.. ואיתך.. ומחבקת חזק..