ט'

[Silence angelic]

ט'

איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי חוזרת לפה.
כן. זה הבית שלי גם אם אני לא פה. אני מרגישה שגדלתי עם הפורום. שהוא עבר איתי והעביר אותי הרבה חוויות. טובות ורעות. מיכשולים רבים. התמודדויות שונות. חברויות חדשות. למדתי. נפגעתי. התחזקתי. עודדתי. תמכתי. תמכו בי. עזרו לי.
ועכשיו
אחרי בערך 11-12? שנה אחרי....
אני באותו פאקינג מקום?????
איך זה יכול להיות שכולם כבר 10 צעדים אחרי ואני לקחתי 10 אחורה?
איך זה שהמחשבות שלי הן אותם מחשבות? איך זה שאני לא מצליחה להתחרר מהכלא הזה שיצרתי לעצמי?
איך זה שהבדידות שלי כלכך עצומה שאני מרגישה כבר את הלב נפער כל יום קצת יותר.
איך זה שיום אחד אני אומרת לעצמי "תתבגרי ותתנהגי בהתאם לגילך"
ויום אחרי אני אומרת לעצמי "אני לא מתכוונת לאכול עכשיו ימים שלמים ולחתוך את עצמי. כי מגיע לי. כי אין לי משמעות קיום כאן. כי לאף אחד לא איכפת. כי אני לא אחסר. כי סתם עוד אחת. אין לי בשביל מי לחיות ואף אחד לא אוהב אותי ולא דואג לי ולא נמצא איתי לוודא שאני בסדר ואני חיה ואני נושמת."
כן. אני לבד רוב הימים. מתבודדת לי. מסתגרת. אני לא מדברת עם אף אחד על מה שקורה איתי ומה שעובר עלי.
אני רוצה לצרוח! נמאס לי מכולם! ואני שונאת את כל מי שהתקדם בחיים חוץ ממני! ואני שונאת את כל מי שמאושר ואני שונאת את כל מי שהגשים את החלומות שלו ואני שונאת את כל מי שמצליח במה שהוא עושה.
אני שונאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואני כועסת! ועצבנית! וכואבת! ושבורה!
אני ש
ב
ו
ר
ה

וכן בא לי להתבכיין ולרחם על עצמי כי אני לא עושה את בשום מקום אחר.
וכן אני לא אוכל עכשיו אעניש את עצמי במשך ימים ואני אחתוך.
כי כן
אני עלובה.
פשוט פתטית זקנה ועלובה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[lital172]

אני מאוד מבינה אותך

לראות איך כולם ממשיכים קדימה ורק את נשארת במקום. גם אני הרגשתי ככה.. איך שזה שאני לא מצליחה לתפקד כמו כולם איך זה שכולם כבר הספיקו את כל זה ואני עדין עושה הכל לאט. והנה גם אני מתקדמת עכשיו ומגיעה למקום יפים ומצליחה לגעת גם בחלומות. במקום להזין את השנאה הזו שבך ולהעניש ולהכאיב ולפצוע אם את באמת רוצה שינוי את צריכה לשנות את הדרך שאת הולכת בה. מגיע לך שמישהו יקשיב ויחבק. וישמור עליך מכל משמר. אולי זו בעצם את שמבודדת את עצמך מכולם.. אני צודקת? אני שמחה שאת חוזרת וכותבת ... מה עם טיפול? אולי לא שיחררת את כל המפתחות של הכלא הזה שכלאת בו את עצמך. זה בסדר לרחם ולהיות עצובה אבל זה לא יוביל אותך לכלום. את צריכה לקום לעשות. להתחיל שיחות. לתת לך מקום להתפרק ולהיות בו לגמרי את.

אבל זה תלוי בך או שאת ממשיכה לשקוע או שאת קמה ועושה לעצמך חיים ולומדת להתקדם בצעדים גם אם הם קטנים מאוד.... בסוף הם יהיו גדולים ומוצלחים. קומי מהדיכאון הזה.. את גם יכולה להצליח . הסוד זה להאמין בעצמך ולאהוב. וגם את זה לאט לאט אפשר להרגיש.

 

[Silence angelic]

תודה

תודה על התגובה המהירה..
באמת שזה עזר לקרוא. כיף לדעת שתמיד יהיה פה מי שיקשיב וידע מה להגיד.
אני נמצאת בטיפול..אבל גם שם אני לא מרגישה שאני יכולה להסיר את המגננות והחומות שיצרתי לעצמי כל השנים האלו. נורא קשה לי להיפתח. איכשהו אני תמיד נשאבת חזרה למחשבות וההרגשה הזו שרודפת ולא משחררת אותי. אני באמת באמת נבלעת. ואני לא בטוחה שכבר אפשר לצאת משם. יש לי את הרצון לשבור מעגל..אני לא יודעת עד כמה זה מציאותי..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה לחלוטין מציאותי.

תראי, רחמים עצמיים זו ביצה טובענית מאוד. היא מושכת מאוד כי היא דורשת מעט מאוד אנרגיה. אתה לא צריך לעשות כלום, רק לדשדש, ולכעוס על עצמך ועל כל העולם. זה רע, אבל אחרי תקופה בתוך הדבר הזה, זה לא נראה כאילו יש דרך יציאה. לכן זו ביצה.
זה קשה במיוחד כשיש סיבות לרחמים העצמיים האלו, וכשיש סיבה לחוסר כוחות. יש לך סיבות טובות לדיכאון ולייאוש ולכאב ולחוסר הכוחות. עברת דברים קשים, ובלי להיות אשת מקצוע נראה לי שגם את יודעת שאת מתמודדת עם פוסט-טראומה קשה, או עם מה שמכונה c.p.t.s.d.
זה שם קוד לזה שעברת טראומה שבמובנים רבים ממשיכה לקרות לך מדי יום. כך שכל התחושות הקשות שמלוות אותך כל הזמן, הן לא המצאה שלך, הן סוג של מציאות.
אז יש שתי אפשרויות. להשאר שם, כל החיים, לתמיד, בתחתית הזו, כי יש לך סיבות טובות וכי קשה לצאת משם אחרי כל הזמן הזה,
או להחליט שאת נלחמת על סוג אחר של חיים, שאת רוצה ושמגיע לך סוג אחר, ושגם אם תצטרכי להתמודד עם תחושות קשות, ושהחיים שלך לא יהיו תותים בקצפת כל היום, את לא רוצה לחיות אותם ככה, עד כדי כך כבויה.
צריך להעיז. זה דורש אומץ להחליט שיוצאים מהביצה.
וזה דורש הרבה מאוד משאבי טיפול והרבה מאוד תמיכה.
אולי משהו בטיפול שאת נמצאת בו לא עובד, אולי צריך להוסיף עוד כלים טיפוליים. אולי כלים לטיפול בטראומה, כמו e.m.d.r, אולי טיפול פסיכיאטרי-
אני באמת לא יודעת מה יש לך ומה ניסית,
אבל יודעת שכבר שנים את שם, ושיש כאלו שהיו שם והצליחו לצאת ולהגיע למקום אחר, ושמגיע לך שיהיה אחרת.

וכאן, כמו שאת אומרת, זה תמיד בית.

 

[ילדונת~]