שישמים אחרים
New member
(ט)
הקסנקס כבר הגיע לכל מקום בגוף שלי - הידיים שמוטות על המקלדת, הרגליים כבדות, הראש זרוק על הכרית - ורק הרצון להגיע למיון (תמיד למיון, תמיד פצועה מאד, תמיד שם כדי להסביר למתמחה בשנה א' למה נשים מגיעות לשם עם ידיים מצולקות כמו שלי, מרטיר? שיהיה מרטיר, תמיד רעבה ומתאפקת שלא ללכת לשירותים לעולם וחולה כל כך חולה), הרצון הזה עדיין ער. אני נזכרת בדברים טפשיים וקשורים למחצה כמו הפחדרון בארון וממה התעוררתי לילה אחר לילה ומה חיכה לי בוקר אחר בוקר ולמה נאלצתי להקשיב כל השנים האלה במיטת קומותיים מברזל ואחר כך מעץ ואיך פחדתי לקום במנוחת צהריים כי היו דברים גדולים ומפחידים בפנים, בחוץ, מי יודע. אולי הייתי צריכה להתחיל אחרת: כבר חודשיים יש לי גוף רק כשאני פצועה וכואבת אותו בחדרי מיון. בשאר הזמן אני משתגעת. אלה האצבעות שזרות לי, האמות, הבטן, הירכיים, הצוואר, תמיד הצוואר. ואני רוצה להתאשפז כדי שיחזירו לי את הגוף שלי ואני לא רוצה להתאשפז כדי שלעולם, לעולם לא יהיה מישהו אחראי עליו מלבד אני עצמי, ואם זה אומר שאצטלק ואתכער - דיינו? או אולי הייתי צריכה להתחיל בגילוי הנאות שבו התחלתי כל משפט באשפוז האחרון: החיים שלי יפים. יש לי עבודה שאני אוהבת וחברים טובים והקשרים שלי די יציבים ואני שותה ואוכלת די יפה ברב הזמן והמשפחה שלי די נחמדה והם יודעים בערך מה איתי והכל בערך בסדר רק שהגוף שלי מנותק מכל מה שאני מרגישה (אני לא מרגישה כלום).
הקסנקס כבר הגיע לכל מקום בגוף שלי - הידיים שמוטות על המקלדת, הרגליים כבדות, הראש זרוק על הכרית - ורק הרצון להגיע למיון (תמיד למיון, תמיד פצועה מאד, תמיד שם כדי להסביר למתמחה בשנה א' למה נשים מגיעות לשם עם ידיים מצולקות כמו שלי, מרטיר? שיהיה מרטיר, תמיד רעבה ומתאפקת שלא ללכת לשירותים לעולם וחולה כל כך חולה), הרצון הזה עדיין ער. אני נזכרת בדברים טפשיים וקשורים למחצה כמו הפחדרון בארון וממה התעוררתי לילה אחר לילה ומה חיכה לי בוקר אחר בוקר ולמה נאלצתי להקשיב כל השנים האלה במיטת קומותיים מברזל ואחר כך מעץ ואיך פחדתי לקום במנוחת צהריים כי היו דברים גדולים ומפחידים בפנים, בחוץ, מי יודע. אולי הייתי צריכה להתחיל אחרת: כבר חודשיים יש לי גוף רק כשאני פצועה וכואבת אותו בחדרי מיון. בשאר הזמן אני משתגעת. אלה האצבעות שזרות לי, האמות, הבטן, הירכיים, הצוואר, תמיד הצוואר. ואני רוצה להתאשפז כדי שיחזירו לי את הגוף שלי ואני לא רוצה להתאשפז כדי שלעולם, לעולם לא יהיה מישהו אחראי עליו מלבד אני עצמי, ואם זה אומר שאצטלק ואתכער - דיינו? או אולי הייתי צריכה להתחיל בגילוי הנאות שבו התחלתי כל משפט באשפוז האחרון: החיים שלי יפים. יש לי עבודה שאני אוהבת וחברים טובים והקשרים שלי די יציבים ואני שותה ואוכלת די יפה ברב הזמן והמשפחה שלי די נחמדה והם יודעים בערך מה איתי והכל בערך בסדר רק שהגוף שלי מנותק מכל מה שאני מרגישה (אני לא מרגישה כלום).
