(ט?)

(ט?)

אני לא יודעת איך לתאר את תחושת הבדידות הזאת
עשר נשים ישנות בשני חדרים עם תקרה גבוהה
כולנו (שתיים מטופלות בחשמל; מאנית דפרסיבית אחת; שלוש מדוכאות; מישהי שנראית לי בעלת אינטליגנציה גבולית; שלוש עם רקע של התעללות מינית. אפשר גם אחרת: עשר נשים בין הגילאים עשרים לשישים; ארבע עולות חדשות; שתי חרדיות; שתיים או שלוש בעלות שיער בהיר, השאר כהה; 20 זוגות עיניים, אוזניים, וכו') בלי מקום בטוח ללכת אליו
אני
כבר עשר שנים ועדיין מתאשפזת שוב ושוב ושוב
לבד
בלי טיפת רומנטיות
רק ייאוש
 

clastic

New member


 
הותרת אותי בלי מילים.. רק צורך לחבק חזק...

בשניות החזרת אותי לביה"ח ההוא.. אותה סיטואציה.. אותם אנשים...
אותם קולות.. אותם תחושות קשות של לבד...
בשנייה אחת חזרתי למקום ההוא...
עצוב שאין לי מילים מחזקות ויותר תחושת הזדהות..

אני פשוט מרגישה אותך.. מבינה אותך..
ובעיקר מחבקת חזק...

תנסי להיות חזקה עד כמה שרק תוכלי...
 

TinaBa

New member
עצוב לי

לשמוע שזה המצב וששם את נמצאת.
אבל אולי שם שומרים עליך? אולי שם אפשר לנוח טיפה?

מקווה שאת לא באמת לבד, ושיש לך אנשים....
(אני פה וגם מחוץ לפה אם את צריכה/רוצה)

מחבקת...
 
הלוואי שהיה לי איך לעשות שיהיה אחר עכשיו.

אני תמיד מאמינה שלך יש את האפשרות לעשות אחרת.
אני יודעת שאת צריכה הרבה מאוד כוחות ותעוזה והתנגדות וכו' כדי להאמין בזה עכשיו, אבל גם אם את לא מאמינה בזה כרגע,
אני מאמינה ואני כאן להחזיק את זה בשבילך ולהגיד לך כל פעם שתרצי לשמוע-
יכול להיות אחרת,
זה לא גזר דין,
זה לא תמיד יהיה ככה,
ומה שאת תבחרי ותעשי ותרצי ישפיע מאוד על איך יראו החיים שלך.

אני אוהבת אותך תמיד.
 

hory0

New member


אין לי מילים, אבל רוצה שתדעי שקראתי אותך. אתמול. היום. ושוב היום. ואת במחשבותיי. את והמילים. והתחושות. ומה שלא נאמר.
שאני מרגישה כמה בודד וקשה לך, כמה מכאיב, כמה מייאש..ואני מזדהה עם התחושות שלך במקום הכי עמוק שבתוכי.

מקווה שבקרוב יהיה אחרת.
אני חושבת עליך ודואגת לך,
ובעיקר מחבקת חזק ככ ככ.
 

levshavur

New member
לגרניום

שלום לך
קודם כל חיבוק חם ועוטף
את כאן איתנו את לא לבד...ואני יודעת כמה זה
קשה והייתי במצבים האלה כמו שאת מתארת באישפוזים הפסיכיאטריים שלי ויצא
רק טוב מהאישפוזים האלה: באשפוז הראשון הזמינו את אמא שלי לשיחות יחד איתי
ועם הפסיכיאטרית ועם העובדת הסוציאלית...והקשר שלי עם אמא ,השתפר פלאים
היא התחרטה על החלק שלה בסבל שלי, ולקחה אחריות ובהדרגה התחלתי להרגיש שבאמת יש לי אמא (השיא היה כשנסעתי לטיול שורשים ללטביה רק אני ואמא 25
ימים של העצמת הקשר בינינו ...חבל רק שהסרטן לקח אותה

ומצאתי באותו אישפוז את השותפה שלי לדירה (גרנו 6 שנים ביחד...) זה מכפר שאול...
ומאיתנים הכרתי את הבעל שלי שלימדתי אותו כל יום עברית ...ואחר כך הוא הגיע
להוסטל שהייתי בו בלי לדעת שאני שם...ומפה היה התהליך עד שהוא הציע לי להתחתן...

אז מה שאני מנסה להגיד במה שסיפרתי שלמרות שקשה להיות עם נשים לא מוכרות
כשאין לידך אף אחד...אני שמרתי על קשר טלפוני עם חברות וידידים והם באו לבקר וגם אחי ואמא שלי גם באו לבקר, גם בפעמים שהייתי בסגורה. הקשר עם העולם המוכר מאוד עזר לי להפיג את הבדידות .מה שגם יכול להיות אפשרי זה לנסות בכל זאת להכיר מישהי שנמצאת שם...את זה גם עשיתי...והיכרתי מישהי חרדייה ודיברנו וגילינו שלמרות השוני בינינו יש גם הרבה מהמשותף...
אל תתייאשי האישפוז יכול לעזור לך...תנסי לקחת את הטוב שהטיפול הזה יכול לתת לך...
מקווה שתרגישי קצת פחות בודדה.
לבשה.
 

lital172

New member
מקווה בשבילך לאחרת.

למקומות יפים. לאהבה שתמלא אותך. לחיים בליי הרס. הלוואי ותלמדי לחבק את עצמך ואת כל מה שקרה לך....
 
למעלה