חלומותשל אחרים
New member
(ט')
אז היה סופשבוע די מחורבן. ביליתי אותו בעיקר בשינה. כי כשלא ישנתי ישר חטפתי בחילה מעצמי. ואז חזרתי לישון, או חתכתי. אבל לרוב חזרתי לישון.
היום קיבלתי תוצאות של בדיקות דם. הכל תקין באופן מרגיז. כל מה שהיה נמוך פעם- עכשיו כבר לא. כאילו אין זכר לשום מחלה. כאילו אלו תוצאות של בנאדם "רגיל".
רק ערך אחד היה גבוה- כולסטרול. זו תופעה מוכרת באנורקטיות, כולסטרול גבוה. ואני יודעת את זה. אבל עדיין, זה גרם לי להרגיש שמנה inside out . כאילו הבדיקות דם האלה מצדיקות את איך שאני מרגישה את עצמי. את מה שאני רואה במראה.
עם הזעזוע העמוק של- הנה רואים? אני באמת שמנה כמו שאני מרגישה! נסעתי לתל השומר. יום ראשון, יום הטיפול שלי. כיף.
בדרך לשם הכל כאילו התבהר לי בראש- אני לא רוצה להיות בריאה. אני רוצה להיות חולה- אנורקטית רזה מזעזעת שכלואה במחלקה המסריחה הזאת בתל השומר.
חלק מאוד חזק ממני באמת באמת רוצה את זה. ואני נלחמת בעצמי. כי אני יודעת שיש חיים שלמים שם בחוץ, ושאני רוצה להיות חלק מהם. אבל... הרצון הזה חזק ממני.. כמה אני כבר יכולה להילחם בעצמי? מתישהו זה יתפוצץ לי בפרצוף. ואני כאילו מחכה לרגע הזה אבל גם מפחדת ממנו.
בא לי לצעוק על מישהו שזה ממש לא חכם לתת לי את האחריות על עצמי. כי אי אפשר לסמוך עליי. כי אני מחזיקה מעמד, ומתקדמת ומדברת ואז.. מפסיקה.
כי תמיד קורה מה שקורה ממש עכשיו- אני מתחילה לאכול נורמלי, הגוף איכשהו חוזר לעצמו ואז.. המוח מתחיל לפעול.
והמוח שלי דפוק. הוא חושב יותר מידי. מיליון מחשבות לשנייה שאני לא מבינה מאיפה לעזאזל הן באות.
כלום לא רציונלי וכלום לא משתנה לי שם בראש.
למה האובססיה הזו של הרזון נטועה שם כל כך חזק? מה הרצון הזה מייצג? מה זה ייתן לי בחיים להיות רזה יותר? מה?
אני באמת באמת לא מצליחה למצוא תשובות לכל השאלות האלו. ובינתיים אני תקועה בתוך הגוף הזה שאני שונאת עם המוח הזה שמישהו צריך לכבות ומשתגעת.
והטיפול... הוא כל כך מייאש. עד שאנחנו מגיעים לנקודה משמעותית כלשהי נגמר הזמן. ואני נשארת לבד. עם כל העצבים חשופים ואני צריכה איכשהו להתמודד עם כל זה עוד שבוע שלם.
קשה לי. כל כך קשה לי.
אני רוצה לברוח לאנשהו. איזשהו מקום שבו אני לא צריכה להתמודד עם כל זה. מקום שבו זה בסדר להיות חולה וחלשה וחסרת אחריות. כמו האשפוז למשל. שם לוקחים ממך את האחריות לחלוטין. אבל.. אני לא יכולה לברוח לאשפוזים לנצח, מתישהו צריך להתמודד. העניין הוא שאני לא מצליחה להתמודד עם עניין ההתמודדות הזה. תמיד כשזה מגיע לשם- אני מתקפלת קטן קטן שלא ייראו וחוזרת אחורה.
אמרתי היום לפסיכולוג שבא לי לנער אותו ולצעוק עליו שאני צריכה שהוא יחזיק אותי עכשיו, כי זה בדיוק השלב שבו אני בורחת אחורה.
הכל כל כך חזק ועוצמתי. התחושות והרגשות והמחשבות. ולמרות שאני שמנה וענקית אני לא יכולה להכיל את הכל.
אלוהים... הלוואי שמישהו יעזור לי.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
(קלונקס ולישון)
אז היה סופשבוע די מחורבן. ביליתי אותו בעיקר בשינה. כי כשלא ישנתי ישר חטפתי בחילה מעצמי. ואז חזרתי לישון, או חתכתי. אבל לרוב חזרתי לישון.
היום קיבלתי תוצאות של בדיקות דם. הכל תקין באופן מרגיז. כל מה שהיה נמוך פעם- עכשיו כבר לא. כאילו אין זכר לשום מחלה. כאילו אלו תוצאות של בנאדם "רגיל".
רק ערך אחד היה גבוה- כולסטרול. זו תופעה מוכרת באנורקטיות, כולסטרול גבוה. ואני יודעת את זה. אבל עדיין, זה גרם לי להרגיש שמנה inside out . כאילו הבדיקות דם האלה מצדיקות את איך שאני מרגישה את עצמי. את מה שאני רואה במראה.
עם הזעזוע העמוק של- הנה רואים? אני באמת שמנה כמו שאני מרגישה! נסעתי לתל השומר. יום ראשון, יום הטיפול שלי. כיף.
בדרך לשם הכל כאילו התבהר לי בראש- אני לא רוצה להיות בריאה. אני רוצה להיות חולה- אנורקטית רזה מזעזעת שכלואה במחלקה המסריחה הזאת בתל השומר.
חלק מאוד חזק ממני באמת באמת רוצה את זה. ואני נלחמת בעצמי. כי אני יודעת שיש חיים שלמים שם בחוץ, ושאני רוצה להיות חלק מהם. אבל... הרצון הזה חזק ממני.. כמה אני כבר יכולה להילחם בעצמי? מתישהו זה יתפוצץ לי בפרצוף. ואני כאילו מחכה לרגע הזה אבל גם מפחדת ממנו.
בא לי לצעוק על מישהו שזה ממש לא חכם לתת לי את האחריות על עצמי. כי אי אפשר לסמוך עליי. כי אני מחזיקה מעמד, ומתקדמת ומדברת ואז.. מפסיקה.
כי תמיד קורה מה שקורה ממש עכשיו- אני מתחילה לאכול נורמלי, הגוף איכשהו חוזר לעצמו ואז.. המוח מתחיל לפעול.
והמוח שלי דפוק. הוא חושב יותר מידי. מיליון מחשבות לשנייה שאני לא מבינה מאיפה לעזאזל הן באות.
כלום לא רציונלי וכלום לא משתנה לי שם בראש.
למה האובססיה הזו של הרזון נטועה שם כל כך חזק? מה הרצון הזה מייצג? מה זה ייתן לי בחיים להיות רזה יותר? מה?
אני באמת באמת לא מצליחה למצוא תשובות לכל השאלות האלו. ובינתיים אני תקועה בתוך הגוף הזה שאני שונאת עם המוח הזה שמישהו צריך לכבות ומשתגעת.
והטיפול... הוא כל כך מייאש. עד שאנחנו מגיעים לנקודה משמעותית כלשהי נגמר הזמן. ואני נשארת לבד. עם כל העצבים חשופים ואני צריכה איכשהו להתמודד עם כל זה עוד שבוע שלם.
קשה לי. כל כך קשה לי.
אני רוצה לברוח לאנשהו. איזשהו מקום שבו אני לא צריכה להתמודד עם כל זה. מקום שבו זה בסדר להיות חולה וחלשה וחסרת אחריות. כמו האשפוז למשל. שם לוקחים ממך את האחריות לחלוטין. אבל.. אני לא יכולה לברוח לאשפוזים לנצח, מתישהו צריך להתמודד. העניין הוא שאני לא מצליחה להתמודד עם עניין ההתמודדות הזה. תמיד כשזה מגיע לשם- אני מתקפלת קטן קטן שלא ייראו וחוזרת אחורה.
אמרתי היום לפסיכולוג שבא לי לנער אותו ולצעוק עליו שאני צריכה שהוא יחזיק אותי עכשיו, כי זה בדיוק השלב שבו אני בורחת אחורה.
הכל כל כך חזק ועוצמתי. התחושות והרגשות והמחשבות. ולמרות שאני שמנה וענקית אני לא יכולה להכיל את הכל.
אלוהים... הלוואי שמישהו יעזור לי.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
(קלונקס ולישון)
