חלומותשל אחרים
New member
ט'
אז מחר יש לי וועדה בביטוח לאומי. מצד אחד אני רוצה שייתנו לי את הקצבה הארורה הזאת בשביל הבית השיקומי, מצד שני אני באמת באמת מתביישת בעצמי. אני ? קצבת נכות?
עולות לי המון מחשבות חולות של אני לא מספיק רזה ולכן יחשבו שאני לא מספיק חולה ולא ייתנו לי כלום (ואולי עדיף ככה? שההחלטה תיפול כגזירה מלמעלה?) ואולי הייתי צריכה לצום קצת בשבוע האחרון כדי להוכיח להם. אבל בעצם זה לא היה עוזר. כי גם אז לא הייתי מספיק רזה. ועכשיו כשאני חושבת על זה- גם כשהייתי "מספיק חולה" לא הייתי מספיק רזה.
הכל כל כך שברירי.
לא הייתי אצל הדיאטנית 3 שבועות, והכל כאילו מתפזר. אני בקצה אחד של העולם, והתפריט בקצה השני שלו. נכון להיום אני עדיין אוכלת מספיק, אבל הכיוון כבר ברור לי לחלוטין. זה בדיוק כמו הנפילה הגדולה של הקיץ. מתפזר לאט לאט לאט עד שבנקודה מסויימת הכל מתפרק לחלוטין. אני לא רוצה להגיע לנקודה הזאת פשוט כי אחר כך החזרה לשגרה כל כך קשה אבל... אני גם רוצה. ואני גם לא בטוחה שיש מה שיעצור אותי כרגע.
עוד שבוע בדיוק יש לי יומולדת.
אני לא רוצה שהוא יהיה. אין כוח לשמחה והחגיגות והמתנות. זה בכלל לא מרגיש שמח.
עברה עוד שנה ואני עדיין באותו מקום.נכון שלא בדיוק באותה נקודה כי עברתי דרך, אבל לגמרי באותו מקום. עדיין באותו צמצום.
מרגישה שלא השגתי שום דבר משמעותי בחיים האלה. אז יש לי תואר. יופי. עכשיו מה?
הכל כל כך ריק וחסר משמעות וחסר רגש. אני חסרת רגש, חסרת עניין בכלום.
לא יודעת מה אני מנסה להגיד פה. כנראה פשוט שאני מיואשת ומתוסכלת ונשבר לי.
אז מחר יש לי וועדה בביטוח לאומי. מצד אחד אני רוצה שייתנו לי את הקצבה הארורה הזאת בשביל הבית השיקומי, מצד שני אני באמת באמת מתביישת בעצמי. אני ? קצבת נכות?
עולות לי המון מחשבות חולות של אני לא מספיק רזה ולכן יחשבו שאני לא מספיק חולה ולא ייתנו לי כלום (ואולי עדיף ככה? שההחלטה תיפול כגזירה מלמעלה?) ואולי הייתי צריכה לצום קצת בשבוע האחרון כדי להוכיח להם. אבל בעצם זה לא היה עוזר. כי גם אז לא הייתי מספיק רזה. ועכשיו כשאני חושבת על זה- גם כשהייתי "מספיק חולה" לא הייתי מספיק רזה.
הכל כל כך שברירי.
לא הייתי אצל הדיאטנית 3 שבועות, והכל כאילו מתפזר. אני בקצה אחד של העולם, והתפריט בקצה השני שלו. נכון להיום אני עדיין אוכלת מספיק, אבל הכיוון כבר ברור לי לחלוטין. זה בדיוק כמו הנפילה הגדולה של הקיץ. מתפזר לאט לאט לאט עד שבנקודה מסויימת הכל מתפרק לחלוטין. אני לא רוצה להגיע לנקודה הזאת פשוט כי אחר כך החזרה לשגרה כל כך קשה אבל... אני גם רוצה. ואני גם לא בטוחה שיש מה שיעצור אותי כרגע.
עוד שבוע בדיוק יש לי יומולדת.
אני לא רוצה שהוא יהיה. אין כוח לשמחה והחגיגות והמתנות. זה בכלל לא מרגיש שמח.
עברה עוד שנה ואני עדיין באותו מקום.נכון שלא בדיוק באותה נקודה כי עברתי דרך, אבל לגמרי באותו מקום. עדיין באותו צמצום.
מרגישה שלא השגתי שום דבר משמעותי בחיים האלה. אז יש לי תואר. יופי. עכשיו מה?
הכל כל כך ריק וחסר משמעות וחסר רגש. אני חסרת רגש, חסרת עניין בכלום.
לא יודעת מה אני מנסה להגיד פה. כנראה פשוט שאני מיואשת ומתוסכלת ונשבר לי.
