ט'

simplistic

New member
ט'

רע לי, רע לי, רע לי, רע לי.

 
אני מקווה שמצב הרוח קצת השתפר

מאז כתיבת ההודעה.
בכל אופן, זו כבר תקופה ארוכה שמאוד מאוד קשה לך.
אני לא יודעת ממש מה להגיד כי נשמע שאת בתוך מצב שאת לא רואה ממנו יציאה החוצה, ומצד שני ברור שלא טוב לך בו, ושלאט לאט המצב הזה מפרק אותך.
אז מה ייצור שינוי? מה את מקווה שיקרה שישנה את זה?
 

simplistic

New member
אולי

תרופות (שהפסקתי). באמת שאין סיבה חיצונית להרגיש כ"כ מיואשת. אני יודעת שזה דכאון, הייתי שם. אני לא יכולה להתמודד עם יותר מדי דברים, וכל יום אני צריכה קצת שקט,זמן לעצמי, וזה משהו שלא היה לי בשבועיים האחרונים. ובראש השנה, פשוט זה היה הסוף (אני בחו"ל, כידוע לכן (או שלא) ), דיברתי בטלפון עם כל המשפחה, ועם סבתא שלי וכ"כ התגעגעתי. וכשאני ככה ,אני פשוט מתנתקת, וזה קשה לבנזוג - כי הוא מהסוג שמוציא החוצה הכל (תודה לאל), הוא לא מסוגל להבין את התגובה הזו.
 

simplistic

New member
כי...

זה אישי מדי. תודה על החיבוק. מה שעזר לי בעבר לצאת זה ההחלטה לעזור לעצמי, וההכרה שמשם זה או לעלות או לרדת יותר נמוך ואז גם משם אצטרך לעלות, בסוף (מטאפורית :) )....כתבתי ומחקתי פה דברים. אבל זו השורה התחתונה.

(מקווה שאת מרגישה יותר טוב וסליחה שלא היו לי כוחות להגיב לך קודם).
 

קולדון

New member
אוקיי, אז...

אני לא ממש מבינה בדיכאון, ולכן לא כתבתי קודם משהו יותר ספציפי, אבל אני יכולה מאוד להתחבר לעניין של ההחלטהף או לרדת או לעלות. או חיים או מוות.. תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה..
אם זה מה שעוזר לך ויש בעצם הרבה בחירה בכל העניין, אני מקווה שתגיעי לרגע שתביני, שוב, שזה המצב, שאת חייבת לפעול ולאסוף את עצמך, ותחחילי לעשות את זה, ולהעזר בכל הדרכים שאת מכירה ושדחפו אותך בעבר.
לי עוזר לדבר על זה עם אנשים, לכתוב, להתחיל לפעול בפועולת קטנת ופיזיות (שטיפת כלים?) להיות על רובוט אבל להאמין שהאנרגיה להתחזק מצטברת עם כל פעולה חיובית שאת עושה...
 

simplistic

New member
אז זהו

שאני מתפקדת...הולכת לעבודה, הולכת לעשות ספורט, מבשלת, מדברת עם חברים לפעמים. כל הקיץ נסעתי הלוך ושוב, הלכתי לכינוס, יצאתי לחופש. הכל נראה טוב מבחוץ - גם קיבלתי מחמאות על איך שאני נראית (חחח..בא לי להקיא מעצמי). אבל יש דברים קטנים שאני פשוט לא עושה (לשלם חשבון מים, לקנות נייר טואלט כשנגמר, לאכול דברים בריאים, לאכול, לפעמים), כדי לא להכנע לגמרי לחיים, לבעוט קצת במה "שצריך" לעשות.

ולמעשה, רק הבן זוג מבין שמשהו איתי לא לגמרי מוצלח ומאושר, כי אני חוזרת הביתה וכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, או שיחבקו אותי, או שישאלו אותי מה שלומי, כי רק אז אני יכולה להביא את עצמי לאכול ארוחת ערב...מישהי כתבה כאן שהיה לה החלטה עם הפסיכו' שהיא תתחיל לדבר בעצמה, בלי שהפסיכו' תשאל אותה קודם, כמה זה מוכר לי. אני לא הגעתי לשלב הזה בכלל. אולי כי הן ידעו שאם הן לא יתחילו לדבר, אנחנו נשב שם בשקט עד שיגמר הזמן.
 
עצוב לקרוא

את נשמעת בדכאון, גם אם מתפקדת. הדכאון שלי נראה ככה. מה ששיפר ומשפר (עדיין) את המצב שלי הוא תרופות. למה לא, בעצם?

(יכול להיות שאת מדברת על הפסיכולוגית שלי? כי היתה לנו החלטה כזאת. אל תשפטי אותך על זה שלא היתה לך כזאת בטיפול; זה לא שלב שהגעתי אליו אלא תנאי שהוצב בפגישה הראשונה. תנאי *שלה*. אני מבחינתי הבהרתי שכשארצה לשתוק, זה אומר שנשתוק שתינו).

מחבקת.
 

simplistic

New member
כן, נראה לי שזו היית את


סליחה שלא זכרתי מי כתבה בדיוק את ההודעה


לא לקחתי תרופות עם מרשם אף פעם (התעקשות גאוותנית שלי), אלא רק משהו טבעי שהמליצה לי הפסיכו' כאן, וזה אכן עזר. אני לא כ"כ יודעת להבחין בין "האם אני בדכאון" או "האם אני עצובה בגלל דברים אובייקטיבים בחיים שקורים כרגע" או שאחד גורר את השני. אני חושבת שההבדל בין השניים הוא הרצון להשאר במצב השפוף/להכנע לרגשות השליליים ולא לעשות מאמץ להתנער מזה. והרצון הזה קצת חזר לאחרונה אחרי הרבה זמן שהוא לא היה שם.
אני מנסה לתפוס את עצמי בידיים ולשים לב לדברים הקטנים, כמו שהצעתן לי. תודה על ההתייחסות ועל החיבוק.

 
אני לא מסכימה.

עם האבחנה שאת עושה בין דיכאון לעצב נורמלי.
אני חושבת שיש מדדים לגמרי מקצועיים ואובייקטיבים לקבוע את ההבדל-
כמו זמן, מה ההשפעה של העצב הזה על התפקוד היומיומי שלך לאורך הזמן הזה, ועוד. ומי שיודע ויכול לשכלל את הנתונים האלו לידי אבחנה הם אנשי מקצוע, קרי, פסיכיאטרים, ואולי במקרים מסוימים גם פסיכולוגים.

נכון שיש מצבים שהם על הגבול. לאורך שנים רבות מאוד התעקשתי לא לקחת כדורים, ואני חושבת שמכיון שתמיד הייתי רק על הגבול ומעולם לא חציתי אותו אל הקו הברור של דיכאון קליני זה היה בסדר. בפעם האחת שהחלטתי לנסות ולהעזר בכדורים- השינוי שזה עשה היה מדהים. לא חושבת שהייתי מקרה קצה ולאורך זמן אני משערת שהייתי מצליחה לצאת מזה, כמו שלפעמים אפשר להתגבר על דלקת בלי אנטיביוטיקה אלא רק עם שטיפות במלח וחיטוי ושום וכדומה. אבל הכדורים יקלו על הכאב במהירות וביעילות, ויחזירו לך את היכולת לעזור לעצמך.
ככה זה היה עבורי.
ממליצה לך, באמת, לוותר על הגאווה [מי ידע? את והרופאה...] ולנסות לקבל את העזרה הזו.
 

simplistic

New member
אולי זה לא נכון

ואולי אני בהגדרות שלי מפילה על עצמי את ה"אשמה" בדכאון. אכן יש הגדרות מאוד מדויקות, כפי שנוכחתי לדעת. ואני כן נפלתי בהגדרה של דכאון קליני (איך זה יכול להיות, אם אתה מתפקד לגמרי?). וכפי שנאמר לי - זה לא כל כך קשה לאבחן דכאון קליני (שזה קצת העליב אותי בזמנו - מה, אחרי שיחה של רבע שעה כבר אתה מכיר אותי, מה עם כל התסבוכים שטיפחתי?
)...
יש לי סיבות למה לא לקחת תרופות עכשיו שאני לא מעונינת לדבר עליהן בפורום, ואני מנסה בדרכים אחרות לא להסתחרר לתוך זה שוב. זה קשה לפעמים, ואני מוציאה את זה כאן, ואני באמת מעריכה את ההתייחסות שלכן.

 

lital172

New member
מקווה שקצת הוקל לך.

ואנחנו כאן לשמוע את מה שמכביד ולתמוך.
 
למעלה