(ט)

(ט)

במשך כל סוף השבוע שכבתי על המיטה בקליניקה של הפסיכולוגית שלי ואחת לשעה או שעה וחצי היא באה וליטפה לי את השיער. לא היינו צריכות לדבר. אחר כך היא יצאה. הרגעים היפים ביותר היו אלה שבהם שמעתי את הצעדים שלה על השטיח שמחוץ לדלת, וידעתי שתכף, ממש תכף, היא תיכנס.

(לא, במשך כל השבוע שתיתי אלכוהול ולקחתי מנות קצת גדולות מדי של בנזודיאזפינים וכשעישנתי סיגריה כיביתי אותה במאפרה, אבל זה לא מה שרציתי לעשות.

ובסוף השבוע בניתי ארמונות טפטופים בחול. הלכתי לישון מחובקת עם ילד בן חמש. בבוקר ראיתי טלוויזיה אתו ועם אחיו התינוק. אחר כך הלכנו לים. הבטחתי לפסיכולוגית שלי שאבנה ארמון אחד בשבילה.)

וכל הזמן הזה שכבתי בפיג'מה במיטה בקליניקה של הפסיכולוגית שלי ואחת לשעה היא באה וליטפה לי את הראש (וכל הזמן הזה אני שוכבת על המיטות האחרות והאנשים האחרים באים, ובאים, ובאים, ואף אחד מהם לא מלביש אותי בפיג'מה, לא מלטף לי את הראש).
 
את מה שיש לי להגיד

לך אגיד מחר, בצלילותי. רק תדעי, בינתיים, שאני חושבת עלייך הרבה בימים האחרונים ומקווה שיש מי שמחבק אותך, מלטף לך את הראש. מפנה אלייך רוך וחמלה.

דואגת,
שישמים
 
*

מגורים

בידו המכווצת של מת,
בזכרונו של מטורף,
בעצבותו של ילד,
ביד המחפשת את הכוס,
בכוס הבלתי מושגת,
בצמא התמידי.

וגם, 14.

השיר שאיני אומרת
שאיני ראויה לו.
פחד להיות שתיים בדרך לראי:
מישהו שישן בי
אוכל ושותה אותי.

(אלחנדרה פיסארניק)

כתבתי הרבה ומחקתי. בסוף אני רק מצטטת. כי הפערים האלה - אני לא יודעת איך מגשרים עליהם - אני גם אהיה קטנת אמונה לרגע ולא אדע אם אפשר בכלל - אבל אל תהיי שתיים בדרך לראי. אולי "לגשר" היא דווקא מילה לא מתאימה. אולי צריך לרדת לעומקם של הפערים האלה בהרגשה ולא בהבנה, כי הם באמת בלתי אפשריים. איך זה יכול להיות שהיית על המיטות האלה ועכשיו את על המיטות האלה, איך זה יכול להיות שילד ותינוק שאינם יודעים בונים ארמונות טפטופים בחול ואחד מהם בשביל פסיכולוגית שמטפלת בך בגלל שקרו לך הדברים הכי איומים שהיו יכולים לקרות.

אסור לצטט שירים שלמים בלי פרשנות אז אני מסבירה קצת ואת השאר תביני בעצמך (את יותר חכמה ממני וקוראת יותר טוב כך או כך). אני חושבת שצריך להכיר בצמא התמידי כצמא תמידי כי אין דרך חזרה ממה שקרה. וחלק מההכרה בו כולל הכרה באובדן ואבל. זאת מילה שחוזרת הרבה בהודעות שלי אלייך, אני חושבת; אבל אני באמת מאמינה שכדי לחיות אחרי טראומה צריך להתאבל על החיים שהיו לפניה והחיים שהיו אמורים להיות בלעדיה. במידה, הצמא הזה תמיד יהיה שם. זה טוב שאת עוצרת את החיים שלך (אני יודעת שאת חיה אותם עכשיו, אני מתכוונת לכל הדברים שבכל זאת עצרת) בשביל כל כך הרבה טיפול והלוואי שאיפשהו בו תצליחי (או תרצי, בכלל; אני לא יודעת מה את עושה בו) להתאבל על מה שלא יהיה יותר.

את ראויה להכל.

אוהבת, מחבקת ודואגת.
אני
 
יקירתי

תודה על ההשקעה המדהימה והמשחבה בתגובה שלך (ועל השירה :)). אין לי הרבה מה להוסיף פרט לכך שאת לגמרי צודקת; וגם שאני אכן עושה (גם...) את תהליך הזה בטיפול.


וגם רציתי להגיד שאת לא צריכה לדאוג לי - בכלל בכלל לא - קרו כל מיני דברים בחודשים האחרונים ואני עצובה מאוד אבל גם חזקה מאוד, אולי כמו שאף פעם לא הייתי לפני כן (נוק און ווד וכל זה..). אני (לראשונה בחיי) לומדת לדאוג לעצמי.

המון אהבה. ושוב תודה על התגובה המדהימה שלך. זה הרבה יותר מכל מה שיכולתי לצפות לו.

 
*מחשבה

וגם, אם כבר, תשומת לב לפרטים הקטנים ועדינות והכישרון הנפלא להבין, באמת להבין, שירה. את מדהימה מותק.
 
למעלה