ט

ט

אולי זה כי אתמול הסתובבתי עם ילדה בת שלוש ולא יכולתי להגיד שום דבר
אולי כי שני ערבים לפני כן חברות דיברו על משהו שפעם עשיתי, ולא יכולתי להגיד שום דבר
אולי כי תכף לא יהיה מי שיקרא לי ספרים עד שארדם
אולי כי אני עדיין לא יודעת איך לשמור על עצמי
אולי כי אני אמורה לנסוע מחר לתל אביב ואני מפחדת

ואני מתביישת במה שעשיתי היום (לא צריך לדאוג; שום דבר דרמטי) ורק רוצה להמשיך ולהמשיך עד שאצא מתוך גבולות הגוף והתודעה של עצמי, ובמקום זה, אני אומרת לעצמי, אוקיי, יום קשה, מחר יום חדש, ושונאת את זה
 

hory0

New member


יקרה,
לא מוצאת בי מילים..
אבל, מחבקת אותך חזק, חזק, ככל יכולתי וחושבת עליך..

 

someone343

New member
גרניום


קוראת את המילים הכואבות..
על הבושה שמעיקה והעצב שמציף,
מקווה שתוכלי למצוא מקום לסלוח לעצמך,
וכמו שאת ממשיכה להגיד לעצמך שמחר יום חדש,
תוכלי למצוא את הכוחות לשנות את המצב הקיים,
צעד צעד, לאט לאט
איתך
 
מובן שאת שונאת את זה

אבל איזו ברירה אחרת יש? את יכולה להמשיך ולעשות (ולהתבייש) אבל תמיד תשארי בתוך גבולות הגוף והתודעה שלך. ככה זה, וזה איום וגם נפלא כי כל עוד יש "אותך" קיים ויציב אפשר לדאוג לך, לאהוב אותך, לשמור עלייך עד שתלמדי לשמור על עצמך. גם אם גבולות הגוף והתודעה של עצמך מחייבים בדידות מסוימת בחלקים מסוימים של מי שאת - אי אפשר להגיד ליד ילדה בת שלוש. אי אפשר בהרבה סיטואציות. כן יש אאוטלטים אחרים (בחיים ובטיפול). זאת לא בדידות שתהיה קיימת תמיד.

(מה שלומך היום? איך היה בתל אביב?)
וחיבוק.
 
למעלה