ג ר נ י ו ם
New member
(ט)
הפסיכולוגית שלי בחופש. עברו חמישה ימים מאז הפגישה האחרונה שלנו, ויעברו עוד שישה לפני שאראה אותה שוב. אני מרגישה כאילו העדה היחידה שהיתה לי נעלמה, אני זוכרת שהיא תחזור, אבל בלעדיה אין אף אחד בעולם כולו שיודע מה קרה לי. וכשאני מרגישה ככה אני לא יכולה שלא לחשוב שזה עבד, זה הצליח, מישהו חוץ ממני (שוכבת על הבטן בלי קול) וממי שאנס (עדיין מילה מוזרה) אותי נמצא בחדרים האלה של הזיכרון שלי. היא נמצאת שם. וזאת הרגשה מוזרה, שיש עוד מישהי שם אתי, מישהי שיש לה הרבה מזל כי היא שם אבל זה לא קורה לה (ואני מקנאת בה כל כך, כי היא שם, אבל זה לא קורה לה). ואני בסדר, אני שורדת, עדיף להתרחק מבתי חולים (מאש מרוח משירים) ואני בסדר למרות שאני חיה בשני עולמות שאמורים לבטל זה את זה אבל אצלי הם מתקיימים ביחד ואני חיה בהם ושורדת למרות שארבע לפנות בוקר עכשיו (שתבוא השעה חמש, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות) ולמרות שאני יודעת בדיוק מה קרה לי, מה עשו לי ולמה ומה אני עשיתי ולמה, וזאת ידיעה מבעיתה ואני בכל זאת חייבת לבחור לחיות אתה כי אחרת באיזה חיים אני בוחרת?, ובמקום לראות אותה אני קוראת באינטרנט משהו שהפסיכולוגית שלי אמרה פעם באיזו ועדה בכנסת כששאלו אותה אם יש רגע בחיים שבו אפשר להגיד שהחוויה הפוסט טראומתית נפסקת והאדם חוזר להיות מי שהיה לפני (לי היו שלוש שנים לפני ואני חושבת על הניסיונות שלי לאורך השנים לחזור להיות בת שלוש, יותר מדויק, לקבל טיפול שרק בני שלוש מקבלים), והיא עונה שלא, אין רגע כזה.
הפסיכולוגית שלי בחופש. עברו חמישה ימים מאז הפגישה האחרונה שלנו, ויעברו עוד שישה לפני שאראה אותה שוב. אני מרגישה כאילו העדה היחידה שהיתה לי נעלמה, אני זוכרת שהיא תחזור, אבל בלעדיה אין אף אחד בעולם כולו שיודע מה קרה לי. וכשאני מרגישה ככה אני לא יכולה שלא לחשוב שזה עבד, זה הצליח, מישהו חוץ ממני (שוכבת על הבטן בלי קול) וממי שאנס (עדיין מילה מוזרה) אותי נמצא בחדרים האלה של הזיכרון שלי. היא נמצאת שם. וזאת הרגשה מוזרה, שיש עוד מישהי שם אתי, מישהי שיש לה הרבה מזל כי היא שם אבל זה לא קורה לה (ואני מקנאת בה כל כך, כי היא שם, אבל זה לא קורה לה). ואני בסדר, אני שורדת, עדיף להתרחק מבתי חולים (מאש מרוח משירים) ואני בסדר למרות שאני חיה בשני עולמות שאמורים לבטל זה את זה אבל אצלי הם מתקיימים ביחד ואני חיה בהם ושורדת למרות שארבע לפנות בוקר עכשיו (שתבוא השעה חמש, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות) ולמרות שאני יודעת בדיוק מה קרה לי, מה עשו לי ולמה ומה אני עשיתי ולמה, וזאת ידיעה מבעיתה ואני בכל זאת חייבת לבחור לחיות אתה כי אחרת באיזה חיים אני בוחרת?, ובמקום לראות אותה אני קוראת באינטרנט משהו שהפסיכולוגית שלי אמרה פעם באיזו ועדה בכנסת כששאלו אותה אם יש רגע בחיים שבו אפשר להגיד שהחוויה הפוסט טראומתית נפסקת והאדם חוזר להיות מי שהיה לפני (לי היו שלוש שנים לפני ואני חושבת על הניסיונות שלי לאורך השנים לחזור להיות בת שלוש, יותר מדויק, לקבל טיפול שרק בני שלוש מקבלים), והיא עונה שלא, אין רגע כזה.
