ט

[שישמים אחרים]

ט

אני לא מאוזנת. זה מפריע לי; הנצחונות הקטנים מלווים במפלות קטנות והנצחונות הגדולים מלווים במפלות ענקיות. הדברים שאני עלולה לעשות לעצמי בלי לשים לב (בכוונה) מטרידים אותי (ומושכים). אני יושבת בבית הוריי שיהיה גם הבית שלי בחודשיים הקרובים ושומרת על עצמי מכדורים, דם, הרעבה חוזרת. אין לי איך להעניש אותי על מה שאני מצליחה, על מה שלא הייתי, מה שלא הצלחתי. ואם לא כואב לי איך יכול להיות שקרה ואם קרה איך יכול להיות שעדיין כואב לי ואם עדיין כואב לי איך יכול להיות שהמצאתי את הכל.

 

[sanest]

אפילו אם נראה לך

שהמפלות הגדולים מעפילים על הנצחונות הקטנים שלך שתדעי שזה לא נכון, עם הזמן הנצחונות הקטנים יהפכו לגדולים יותר, כל עוד לא תאבדי את התקווה ותמשיכי להתמיד גם בהם.
תשתדלי לשמור על עצמך!

 

[No longer]

את יודעת מה אני חושבת, נכון?

את לא צריכה להיות שם. לא בחודשיים הקרובים ולא היום-מחר באופן כללי.
לכי לאנשים שיכולים -לשמור- -עלייך-, בבקשה. בבקשה. יש.
אני לוקחת כדור בשבילך עכשיו.

 

[שישמים אחרים]

(לא רוצה אשפוז)

 

[ג ר נ י ו ם]

השורה האחרונה נשמעת מזעזע.

 

[שישמים אחרים]

גם בעיני.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

גם אני תוהה למה הכוונה,

ומאוד מקווה שלא ליטרלי.
כי מה זאת אומרת בשבילה?

 

[חלומותשל אחרים]

תראו מי שמדברת...

 

[No longer]

אמא'לה, היש מתקפה אטומית מזו? ט'

אז אני לא עושה דומבר טוב ונכון ואני אמורה להתאשפז. כאמור, כבר סיכמנו את זה. במקום זה אני מארגנת מצעד גאווה. אוקיי, אני יודעת. באמת שאני יודעת
זה עוד לא הזמן להתעורר.
(וכן, זה נשמע נורא כי זה מרגיש נורא.ויש לי סבלנות של כלום בערך, כי ככה אני כשאני לא אוכלת.)

(ובמאמר מוסגר בתוך הרבה סוגריים קטנות, מה שאני אוהבת בפורום הזה זה שנותנים בו כאפות. תתעלמו מכמה שאני זונה אליכן, סליחה. וזה לא הדיון שלי אז די.)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מתי יהיה הזמן?

 

[ג ר נ י ו ם]

את *באמת* שומרת על עצמך?

כי אם לא, אני ארשה לעצמי להיות קשה ואגיד שלא לשמור על עצמך זה *לבחור* לסבול. זו בחירה שאת עומדת מאחוריה? באמת? (ומה קורה עם הטיפול? את ברשימת המתנה? יש להם מושג כמה זמן זה יכול לקחת?)

לשאלותיך: לא נשמע שלא כואב לך (ממש להפך), אז נראה לי שאת השאלה לגבי ה"ואם לא כואב לי איך יכול להיות שקרה" אפשר לדחות למועד מאוחר יותר שבו (כולי תקווה) לא תסבלי כל כך. אם קרה, איך יכול להיות שעדיין כואב לך? כי מה שקרה לך היה טראומה, ומה שמאפיין טראומה היא החזרתיות העקשנית שלה. זה לא יפסיק לכאוב. מה שיכול להשתנות הם האופנים שבהם תוכלי להתמודד עם הכאב הזה. ולשאלה השלישית שלך - ללא ש ו ם קשר למידת הכאב שלך, לא המצאת שום דבר. הזיכרון שלך לא תלוי בכאב, גם אם הוא גורם לכאב נורא כל כך.

זו תגובה מאוד רציונלית כי זה מה שאני יכולה להציע. בו זמנית אני חושבת שמה שאת צריכה הוא לא רציונל אלא מישהו שישמע ויכיל ויאהב, ואת זה, בהעדר מקורות אחרים, רק טיפול מיטיב יכול לספק...

 

[שישמים אחרים]

כן, באמת.

(סליחה שאין לי יותר מזה כרגע, קראתי ואני מאוד רוצה לענות לך כמו שצריך. תודה, בעיקר)

 

[ג ר נ י ו ם]

אני שמחה לשמוע שאת שומרת על עצמך

(ותוהה, ואת לא חייבת להבהיר, למה נו לונגר חושבת שאת חייבת להתאשפז...)


אני כל כך מקווה שתגיעי לטיפול מיטיב בקרוב מאוד.

 

[שישמים אחרים]

אני שומרת עליי - ט'

(באמת, באמת) מכל משמר. הפסקתי בבת אחת ועל דעת עצמי (ובלי טיפול מיטיב) להרעיב אותי, לפצוע ואני משתדלת שגם לא למנוע ממני דברים. מאז היומיום שלי מתיש נורא, מלא בהתמודדות שאין לי משאבים להפנות אליה והנפילות - שכן יש, לעתים די רחוקות - מפחידות יותר ויותר. אז אני לא פוצעת אותי כל יום אבל כשכן אני מגיעה למיון ולא חושבת שחבל שנולדתי בכל רגע נתון אבל מחשבותיי הטורדניות בנושא התאבדות נהיות יותר ויותר קונקרטיות, וגם אם אלה רק מחשבות טורדניות (אני מאמינה שהן תולדה של OCD יותר מכל דבר אחר) הן מפחידות אותי ואת הסביבה שלי.
אולי בגלל זה...
תודה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לא המצאת כלום.

כל מי שמתמודדת עם הזכרונות הקשים של פגיעה ועם הטראומה הנוראית הזו, מכירה את מעגל המחשבות הטורדני הזה של היה או לא היה, ומכירה את הכאב העמוק הבלתי מניח הזה, ומכירה את הספקות ואת הכאב שבצידן.
זה מקום להניח בו את הספקות ולשמוע מה אחרים אומרים-
זה קרה, זה קרה וזה נורא שזה קרה, אבל יותר נורא שתמשיכי לפקפק בזה שזה קרה.

את יכולה לנסות להפסיק להעניש את עצמך, להפסיק לחפש על מה מגיע לך עונש, ולהתחיל לחשוב על עצמך בצורה קצת יותר סלחנית ורחמנית?
אותם הרחמים שהיית מצליחה לגייס עבור כל אחת אחרת במצבך,
אותה אמפתיה ורוך שהיו עולים בך כלפי כל אחת,
רק כלפיי עצמך.
אפשרי?

 

[שישמים אחרים]

+ (ט)

התכרבלתי שעה בתוך אמא שלי ובכיתי לה שאני רוצה למות. אחר כך לקחתי יותר בנזודיאזפינים מבדרך כלל. לא כמות מסוכנת, לא מנת יתר. מחר אני צריכה לקום מוקדם ואין לי מושג באיזה מצב צבירה אהיה. אני לא רגועה והכל כואב לי, בי, להדהים. אני רוצה לצאת אל הסלון ולצרוח הצילו קחו אותי למיון הצילו עכשיו אתמול לפני שנתיים קחו אותי למיון ובמקום זה אני כותבת כאן וקופצת שפתיים

(זאת לא הודעה אובדנית ואני עוד רגע נרדמת ויהיה בסדר מחר)

 

[hory0]

מרגישה כמה כאב שיש בך..

ורוצה להגיד לך כל כך הרבה, אבל כרגע לא מסוגלת להוציא משהו הגיוני ומסודר מתוכי..סלחי לי..

אבל כן רוצה, שתדעי שקראתי, שאני חושבת עליך ושולחת חיבוק חזק, חזק

ומקווה שמחר יהיה לפחות מעט יותר קל ונעים מהיום..

 

[No longer]

עכשיו אתמול לפני שנתיים.

(הלוואי שהיינו יכולות לעזור אחת לשניה.)

זוכרת את המצבים האלו שבהם אין אף אחד שיכול לעזור לך?
קחי את עצמך, עכשיו. למיון פסיכיאטרי. לא רפואי, לא לחום, לא ללילה אחד. לא ללחזור בסוף השבוע לבית של אמא.
קחי את עצמך עכשיו כי המהירות שבה את נוסקת למטה מפחידה מדי.

 

[שישמים אחרים]

(תודה לכן. סליחה על ההיסטריה. יותר טוב עכשיו)

 

[Kalphana Vera]

אני תוהה למה

למה את בבית של ההורים אם ככה הוא מרגיש?
(אני קוראת את ההודעות שלך וכל כך מזדהה. יותר מידי מזדהה, בצורה מפחידה כזאת [אם תחפשי מספיק טוב בפורום תמצאי הודעה בה כתבתי איך נכנסתי לחדר של אמא שלי והודעתי לה שאני עומדת למות תוך כדי שהיא מחבקת אותי], שלא מאפשרת לי לכתוב לך שום דבר חכם. אז אני רק אגיד לך שעברו מספר חודשים מאז שהייתי בפעם האחרונה בבית, מספיק חודשים בשביל לא לזכור כמה. יש מקומות שעדיף, שצריך, להתרחק מהם. בבקשה תתרחקי, יש מספיק מקומות אחרים שלא מרגישים ככה)