FallenAngel3
New member
ט'
אני מצטערת שהרשיתי לעצמי לכתוב כאן. לא מרגישה ראויה לקבל את תשומת הלב שלכן או את המקום... אבל איני מסוגלת יותר עם התחושה הזו ועם הכל ולא ידעתי מה לעשות.
זה לא נגמר. השקרים, הבושה. הפלאשבקים. אין לי כוח. אני כל כך רואה מה אני עושה ואני עדיין לא עוצרת. מה הטעם? נמאס לי מהניסיון והמאמצים להפסיק את הפגיעה העצמית וההתנהלות עם אוכל. אין לשם מה. ברגע שאני מצליחה קצת, אפילו רק קצת, אני חוטפת בהלה ונסוגה שוב אחורה. זה מקומי הבטוח היחיד. הקיום היחיד שאפשרי מבחינתי...
זה שוב בלגן נוראי של מחשבות שלא ניתן לצאת ממנו. שברי משפטים וסחרורים מתישים שמובילים לאותה מסקנה משתקת - אסור. לא. שקט. די. מקטינים , משפילים. קוטלים. וזהו גמרנו.
ממשיכים.
ממשיכים לפעול על אוטומט שמופר ע"י נסיון בכל זאת להלחם בפחד ולשנות את ההרגלים. אבל אני מעמיסה על עצמי עוד ועוד משמרות בעבודה ובשעות הנותרות ספורט. בשביל לא להתפנות לגישה לאוכל או לחלונות זמן שהם הזדמנות למחשבות רעות, אכילה, הקאות ושאר חברים אחרים. להתיש. להחליש. למחוק.
זה מה שקורה בסוף. אני מתנתקת לחלוטין עוד מעבר לרגיל מחברים, לא רואה כמעט אף אחד, לא מדברת עם אף אחד, לא כותבת כי אני פשוט לא מחוברת לעצמי. הכל בפנים ריק, חלול, רקוב, מזמזם. כשאני מנסה להגיד מה עובר עליי, לתת מילים לתחושות הגועל וחוסר האונים, האשמה המבישה, אני לא מסוגלת, אני במצב שאני חייבת להדחיק את הכל. אני לא מוכנה לאפשר לזה לצוף, מדכאת הכל עם רעב. רעב. רעב. זה מה שקורה, אני מתביישת לומר זאת אבל זה מה שקורה. אני גורמת לזה שאני כל הזמן רעבה. לפעמים פחות, לפעמים יותר, ואז זה הדבר היחיד. אי אפשר להרגיש הרבה דברים אחרים. וזה "נהדר"... זה עדיף... וגם מתסכל. בגלל שכל המילים נשברות ואני אובדת. אובדת בביקורת העצמית, נרמסת והופכת לאוויר. יופי. מטומטמת.
נואשת לכך ומיואשת מכך בו זמנית...
אני מצטערת שהרשיתי לעצמי לכתוב כאן. לא מרגישה ראויה לקבל את תשומת הלב שלכן או את המקום... אבל איני מסוגלת יותר עם התחושה הזו ועם הכל ולא ידעתי מה לעשות.
זה לא נגמר. השקרים, הבושה. הפלאשבקים. אין לי כוח. אני כל כך רואה מה אני עושה ואני עדיין לא עוצרת. מה הטעם? נמאס לי מהניסיון והמאמצים להפסיק את הפגיעה העצמית וההתנהלות עם אוכל. אין לשם מה. ברגע שאני מצליחה קצת, אפילו רק קצת, אני חוטפת בהלה ונסוגה שוב אחורה. זה מקומי הבטוח היחיד. הקיום היחיד שאפשרי מבחינתי...
זה שוב בלגן נוראי של מחשבות שלא ניתן לצאת ממנו. שברי משפטים וסחרורים מתישים שמובילים לאותה מסקנה משתקת - אסור. לא. שקט. די. מקטינים , משפילים. קוטלים. וזהו גמרנו.
ממשיכים.
ממשיכים לפעול על אוטומט שמופר ע"י נסיון בכל זאת להלחם בפחד ולשנות את ההרגלים. אבל אני מעמיסה על עצמי עוד ועוד משמרות בעבודה ובשעות הנותרות ספורט. בשביל לא להתפנות לגישה לאוכל או לחלונות זמן שהם הזדמנות למחשבות רעות, אכילה, הקאות ושאר חברים אחרים. להתיש. להחליש. למחוק.
זה מה שקורה בסוף. אני מתנתקת לחלוטין עוד מעבר לרגיל מחברים, לא רואה כמעט אף אחד, לא מדברת עם אף אחד, לא כותבת כי אני פשוט לא מחוברת לעצמי. הכל בפנים ריק, חלול, רקוב, מזמזם. כשאני מנסה להגיד מה עובר עליי, לתת מילים לתחושות הגועל וחוסר האונים, האשמה המבישה, אני לא מסוגלת, אני במצב שאני חייבת להדחיק את הכל. אני לא מוכנה לאפשר לזה לצוף, מדכאת הכל עם רעב. רעב. רעב. זה מה שקורה, אני מתביישת לומר זאת אבל זה מה שקורה. אני גורמת לזה שאני כל הזמן רעבה. לפעמים פחות, לפעמים יותר, ואז זה הדבר היחיד. אי אפשר להרגיש הרבה דברים אחרים. וזה "נהדר"... זה עדיף... וגם מתסכל. בגלל שכל המילים נשברות ואני אובדת. אובדת בביקורת העצמית, נרמסת והופכת לאוויר. יופי. מטומטמת.
נואשת לכך ומיואשת מכך בו זמנית...
